דעאל רודריגז גארסיה

צדיק נעזב

בַּדֶּרֶךְ לָאוֹטוֹ הוּא אָמַר

תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי הוּא אָמַר

טִפּוֹת שֶׁל תּוֹרָה יוֹרְדוֹת עַל רֹאשִׁי קָשׁוֹת

וְרַק קוֹל צְעָדִים

אֵינֶנִּי רוֹאֶה קוֹלוֹת אֲחֵרִים.

נַעֲשָׂה לִי קַר

וּפָשַׁטְתִּי אֶת יָדַי

לְאָרְכָּן וּלְרָחְבָּן לְקַבֵּל

חוֹם, שֶׁיִּקְרָא בְּכַף יָדִי וְיָבִין

זְקָנוֹ הֶאְדִּים וְלִבּוֹ הָיָה מַלְבִּין.

אָסַפְתִּי בְּיָדַיִם פְּשׁוּטוֹת

אֶת הָרֶוַח שֶׁשָּׂם בֵּין הַמִּלִּים.

הָיִיתִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ

לְסוֹף דַּעְתּוֹ הָיִיתִי יוֹרֵד וְהוּא לֹא הָיָה שָׁם

הוּא הָיָה בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּשֶׁתִּרְצֶה תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי

הָיָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר.

הָיִיתִי נִלְקָח אֵלָיו.

בְּדִבּוּר רַךְ הִקְשֵׁיתִי לִשְׁאוֹל וְהוּא

הִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר

הָיִיתִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ

הָיִיתִי צוֹעֵק אַחֲרָיו

עַכְשָׁיו!

בְּסוֹף הַשִּׁעוּר בַּדֶּרֶךְ לָאוֹטוֹ

אָבִי לְבָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו

 —–

לא ידע פחד / רבקה מרים

 מנחם היה איש שלא ידע פחד, ולכן הוא נגע בכל דבר באופן ישיר, בלי לחשוש מהומור, מטירוף, מדרמטיות מ’מה יגידו’. נראה לי שאפשר לראות אותו כרבי חסידי, בדומה לרבי זושא ורבי אלימלך, או לרבי שמחה בונם. הוא צעק, צחק, בכה. הלימוד שלו היה מפתיע תמיד, לא יכולת לדעת לאן הוא יוביל, ונדמה שגם הוא עצמו לא ידע.

נראה לי שמעבר לכל היה מאמין. מאמין ואוהב. הוא ינק מעומק הדורות, אבל לא נשאר במקום של נוסטלגיה, או של  כבוד ויראה. הוא נפתח אל החיים כמי שמכירם מיני אז, ולכן נע בתוכם באופן חופשי, כילד הבוטח בהוריו.

הצד ה’פוליטי’ שלו היה חלק מאותו עולם שנבע מאמונה תמה, ללא פחד. הסתירות לא הבהילו אותו, להיפך, הן שימשו חומר לבעירתו. הוא שיחק עם המציאות, וכמו שבלימוד הגמרא משתעשעים בכל פעם עם אופציה אחרת, או כמו שבמשחק שחמט מעבירים כלי בכל פעם, ישר ובאלכסון ובדילוגין, כך הצעיד את עצמו בתוך ההוויה, הרקיד את עצמו, כשמשמשים בו בערבוביא סקרנות, הרפתקנות ואמת שאין לכלוא אותה בין משבצות.

גם כשרואים אותו בתצלום, הרי שתמונה לא תלכוד את הפנים שלו, את ההעוויה שמקמטת את ההבעה למשהו שבין קשב למשחק, את העיניים הכחולות בהירות שלו, בהירות ברכות ונוקבות בעת ובעונה אחת, כשאחת מהן תמיד קצת קמוצה והשניה פתוחה לרווחה.

הכרתי אותו מנעוריו. שנינו נולדנו לאבות ששמם היה יהודה אריה לייב, על שם ה’שפת אמת’.  הכרתי את אביו, איש יהודי. ‘יהודי’, אמרתי, שם שהוא מעבר לאבחנות בין דתי לחילוני, בין תכלת לכרתי. המורשת שממנה ינק, מורשת שעיקרה ניגון, שגם הדיבור והמציאות בה הם ניגון, הרקידה אותו במסע חייו.

מנחם האמין, כמו מוריו ורבותיו הרב קוק 
וא"ד גורדון, ששיבת ציון צריכה לטהר 
את הדת ואת הלאומיות  

מנחם היה שחקן. בפגישה במפעל הפיס שבה ניסינו לגייס תמיכה לחזון התיאו-טרון שלו, סיפר עודד קוטלר כי אביו רצה מאוד שהוא יהיה רב ובסוף הוא יצא שחקן. מנחם בדרכו המשועשעת הגיב מיד: "אני תמיד רציתי להיות שחקן , ובסוף יצאתי רק רב…". בשחקן ראה את האדם הדתי בשיאו. היכולת של האדם להשתחרר מכבלי אישיותו וזהותו, להמית את עצמו, ולו לזמן קצר, ולחיות באמת כאישיות אחרת – הייתה בשבילו תמצית החירות.

כי מנחם היה חופשי.

בזמן שבו נחלקה הארץ ל"דתיים" ול"חופשיים" היה ברור לגמרי שעבור מנחם – להיות דתי פירושו היה להיות חופשי, ורק מי שהוא חופשי באמת יכול באמת לדבוק באלוהים. כידוע, בשנים האחרונות מנחם דיבר "זוהר". אחת התורות האהובות שלו בזוהר הייתה תיאור חווית נפילת האפיים כנכונות של המתפלל "לשחק" את מותו, ורק מתוך מוות זה הוא יכול לקום ולחיות.

 הוריד את הכיפה

פגשתי אותו בגיל 16 בדירת המרתף הזוגית שלו ושל הדסה כלתו הצעירה ומאז דבקה בו נפשי.
כשכמה שנים אחר כך סיפרו לו  ש"הורדתי את הכיפה", הוא קפץ ממקומו בעליזות, השליך את כיפתו לצד השני של החדר וקרא: "איזה כיף לו!".

כי מנחם היה חופשי באמת.

כמה שנים אחר כך, כשאני כבר בחור ישיבה ומנהל סמינריון של גשר, "תפסתי על חם" מדריך ישיבניק שמנסה להחזיר בתשובה את אחת החניכות. קראתי לאותו מדריך לחדר הספרייה, שם ישב מנחם בצד ולמד, ושם נתתי ל"מיסיונר" הזה באבי אבותיו, על חוסר הנכונות שלו לקבל את האחר, על התנשאותו הדתית, על הניסיון שלו למחוק את אמונותיה של אותה חניכה, את ה"אותנטיות" הפנימית שלה ועוד ועוד. כשאותו מדריך יצא קטוף אוזניים מלפניי, הרים מנחם את ראשו מהספר – והפטיר כלפיי: "ואתה, מה אתה חושב שעשית עכשיו?"

כי מנחם לא היה כמו רבים מן הפלורליסטים שסובלנותם מסתיימת ב"אידיאולוגיה" הפלורליסטית שלהם אלא היה באמת חופשי. חופשי מכל אידיאולוגיה, ומכל דוגמה דתית וחילונית כאחת .

כשאוסלו נולדה בסיסמת "עזה ויריחו תחילה", מנחם לא מצמץ ומיד הכריז "ירושלים תחילה!". מנחם היה איש ארץ ישראל השל(ו(מה. החשיבה הדוגמטית והעיוורת של מי שחשב שהמאבק בינינו לבין הערבים מסתיים בסכסוך טריטוריאלי על “קווי 67” לא הייתה נחלתו מעולם. אבל גם בדוגמטיות ה”ימנית” מרד. כפי שחזר ואמר הרב המתנחל הזה “אני מתנגד לכיבוש” ואולי עוד יותר מכך יעידו דבריו המצמררים מלפני שבוע: “הייסורים שאני חווה, מבשרי אחזה אלוה, הם הייסורים ששיבת ציון גורמת לערבים”.

מנחם האמין, כמו מוריו ורבותיו, הרב קוק וא”ד גורדון – ששיבת ציון צריכה לטהר הן את הדת והן את הלאומיות. שהחיבור שלנו לאדמה הוא התמוססות והתמזגות אליה ולתוכה ולא על ידי שלטון  ו”כיבוש” שלה.

תמיד ציטט את “חברו” השייח’ אחמד יאסין שאמר על הסכם אוסלו: “הכופרים שלכם והכופרים שלנו עשו הסכם איך לדכא את הדת”. הדרך לטיהור הלאומיות והדת כאחד הייתה בבסיס הרעיון של “ירושלים תחילה”. כמו כל נביא הוא ניסה ללא הצלחה להסביר שהסכסוך איננו רק “לאומי”, שבבסיסו נמצא החיבור העמוק והדתי לארץ הקודש היהודית והוואקף המוסלמי. לכן דווקא ירושלים, שבה החיבור המשותף  אל האלוהים, היא היחידה שתוכל לאפשר ליהודים ומוסלמים כאחד לחיות יחד בארצו של אלוהים – שאיננה בבעלות של אף “לאום”.

הדסה כל הזמן

ניסיתי להביא את קולו לחברה ולתקשורת הישראלית, אך בשעתו אף אחד לא רצה לשמוע. הוא נתפס כמשוגע והזוי והיה הראשון לאמץ בשמחה את התיאור הזה. כמו השיגעון המשחרר של רבו, ר' נחמן מברסלב, מאבקו לטיהור האמונה מה"עבודה הזרה" היה משוח בשמן ההומור והאירוניה שלו, וקודם כול כלפי עצמו. גם כאן שיחרר אותו המבט האירוני הזה מה"כבדות" והשעבוד הדוגמטי של פוזת ה"נביא".

למנחם לא הייתה שום בעיה לסתור את עצמו בכל רגע. אדרבה! כשהצביעו בפניו על כך שאתמול אמר כך והיום אחרת, הייתה לו נחת רוח גדולה מכך. רק מי שיכול לומר דבר והיפוכו בכנות מלאה – רק מי שאיננו כבול בעברו וחי את חייו באופן מלא עכשיו – הוא באמת חופשי.

אך אצל מנחם, המאבק הבלתי אפשרי לשלום לא התחיל ולא נגמר עם הערבים. ידוע היה בתקוע, היישוב המעורב, שכאשר יש סכסוך בין דתיים לחילונים (למשל על חילול שבת בפרהסיה) לא כדאי לדתיים לנסות לפתור אותו אצל הרב שכן הוא תמיד פסק לטובת החילונים. אלא שגם כאן עמד משהו עמוק יותר. כשבא פעם הנשיא עזר ויצמן לביקור בתקוע, קידמו מנחם, כרב היישוב. שאל אותו הנשיא: "האם באמת חיים אצלכם יחד דתיים וחילונים?". "יש אצלנו חידוש הרבה יותר גדול", אמר מנחם כשחיוך נסוך על פניו. "אצלנו גרים יחד, ממש באותו בית, אפילו גברים ונשים".

כי אצל מנחם, הכול התחיל באהבה. אהבת הדסה שהתפשטה והתרחבה על הכול. מעל לארבעים שנה שאני הולך בעקבותיו, והרבה שיעורים ואפילו שיחות התייעצות שמעתי. אינני זוכר ולו פעם אחת שעברו יותר מעשר דקות והדסה לא הוזכרה.

הוא קרא לה "אהובל'ה" והיא קראה לו "אישי" (במלעיל), ככינוי חיבה. כבאותה נבואה מופלאה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". ההשתחררות מן הבעלות, החופש האמיתי מהצורך בשליטה, שרק האהבה יכולה להתגבר עליה, הייתה עבורו אחת לאיש ולאישה, לדתי ולחילוני, ליהודי ולערבי.

וכך גם התייצב אל מול המוות. מנחם ראה במפגש עם המוות את שיאם של החיים. הוא ניסה לקבל את המוות כמבחן העליון לקבלת החיים כפי ש"זה מה יש". הוא היה מוכן להיאבק בכל כוחו ההולך ודל למען האהבה אבל גם לקבל שאולי יעמוד מנגד כמשה בנבו ואל הארץ לא יגיע.

ועתה הוא שב אל האדמה. ולנו אין מנחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

הרב מנחם היה חסיד במובן העמוק והפשוט של המילה: דרשן של המציאות שחתר כל הזמן להגדרה מחודשת של היחסים עם הקב"ה

 פעם זקן זה היה תואר כבוד. זקן – זה קנה חכמה. מהי החכמה בעצם? מבחינת הידע והעולם הרוחני, אני חושב שכשהייתי יותר צעיר, מבחינת הידע, מבחינת ההברקות, אני חושב שכשהייתי צעיר הייתי יותר. יותר עם ידע, יותר עם הברקות. זקנה כידוע בין הצעירים היום קשורה גם לשכחה, לזה שהקב"ה נגלה ונכסה, נגלה ונכסה, במידה מסוימת נכסה, ולוקח ממך את הכוחות הרוחניים שנתן לך בצעירותך. ברוך ה', אנחנו מודים על כל מה שהוא נותן. אז מבחינת ידע אולי הייתי יותר ככה עם ידע והברקות וכך הלאה. אבל מה בכל זאת? להצדיק את דברי חז"ל ואת התורה שמדברת על "זקניך", להצדיק את הערך של הזקנה.

מה אני יודע היום בכל זאת יותר אולי מאשר פעם? לא משהו מסוים, אלא איך שכל החיים הם ממך ואליך, כמו שהשיר אומר: ממך ואליך. כל החיים באים מהקב"ה והולכים לקב"ה, וזה הכיף של החיים, זה הכיף שבחיים. זה מה שיש בחיים, שהכול בא מהקב"ה וחוזר לקב"ה, ושום דבר לא עומד בפני עצמו, לא אוטונומי, גם לא העולם הרוחני, גם לא עולם התורה. הכול מהקב"ה ואל הקב"ה, מהקב"ה ואל הקב"ה.

הדברים הללו, מתוך שיחה שנתן הרב מנחם פרומן בצום י"ז בתמוז תשנ"ט בעתניאל והוא בשיא כוחו, הם עבורי אולי התמצית של מי שלא ניתן למצוא בדמותו נקודה אחת להיאחז בה, מי שהגדיר מחדש את המושג מורכבות, את ריבוי הפנים. כי מעבר ללימוד והוראה, למעורבות העמוקה בעולם התרבות הישראלי, לחיפוש אחר מפגש ושלום ממקומות בלתי שגרתיים, לדמות המשורר המורד, היה הרב מנחם חסיד במובן הכי עמוק אבל גם הכי פשוט של המילה: מי שחותר כל הזמן לחיפוש אחר הקשר עם הקב"ה, להגדרה מחודשת של היחסים עמו, למחול של זעקה ושל צחוק פרוע מול הערפל האלוהי.

והמורכבות הזו יכלה לבלבל מאוד. באותו שבוע שבו חזר מפגישה עם יאסר עראפת עמד הרב מנחם ובירך (אבל בלי שם ובלי מלכות, כי איש הלכה אמיתי היה) 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' על חיסול של מחבל חשוב, וצחק וקרא "ישמח צדיק כי חזה נקם". או רגע אחר, באמצע שיעור בזוהר הקדוש, כולו רוח ואש, משכו הלימוד לקטע מהשולחן ערוך שממנו יצא לפלפול תלמודי בסוגיית 'גר קטן', חריף ואנליטי כראשון הלמדנים, ומשם שב בלוליינות דרשנית מופלאה וצלל אל עומקו של הזוהר, מעלה ממנו ניצוצות. או שיעור נוסף, שנפתח בהצגה ידענית של ההבדלים בין פילוסופיה מודרנית ופוסטמודרנית, ובדיון בשאלת המוסר, ונמשך אל צעקות פראיות – שלא ידענו לפרש אם מכאב באו אם משעשוע, ואם עלינו הוא זועק או שמא אל עצמו – שבהן שב ואמר: אני פרימיטיבי, ופרימיטיבי זה טוב!

זעק מתדהמות הלב שמע ישראל. בתפילה אחרונה בגוש קטיף, תשס"ה
צילום: מרים צחי

כי לפני הכול היה הרב מנחם דרשן מופלא. דרשן נודד שמרכולתו תורה וחסידות וזוהר, עמם נדד בין תלמידיו הפזורים בהרי יהודה, הופך כל מילה ממשמעויותיה הראשוניות, מחליף מסמנים ומסומנים ויוצר צירופים בלתי אפשריים המאירים בברק מופלא.

ועוד קודם לכך היה הרב מנחם דרשן של המציאות. עם הדרשנות הזו בא אל השכנים הערבים, וחיפש בהם פתח לחיים יחד. מתוך מודעות לכך שפרטים רבים לא מתאימים לרעיונותיו, הוא קרא מחדש את המציאות ודרש אותה כפי המקום שאליו חשב שהיא צריכה להגיע: להתעלם משאלת הריבונות, לגעת בשורשים הפרימיטיביים של הקיום האנושי והיהודי והארצישראלי, ברגבי האדמה, ולמצוא דרך שבה יחיו בני אברהם אלה לצד אלה. לשם חש שיש לדרוש את המציאות, וגם אם הפער בין הקיים לבין החזון שראה היה רחב כמרחק שבין תקוע ועזה – הרי שדרשה מבריקה אחת יכולה לחבר ביניהם, כמו שמחיאות הכפיים – בעקבות רעיון של רבי נחמן שעליו חזר שוב ושוב – מקרבות בין ימין ושמאל, עושות שלום במרומים ועל הארץ.

כי הרב מנחם היה אידיאליסט. "אני מרכזניק", היה שב ואומר לנו, מבטא את האידיאליזם שהנחה אותו – בדומה לראי"ה, שראה דרך החילונים את גאולת ישראל – לשים בצד את פשוטו של העולם ולקרוא בו ודרכו את הדרש ואת הרמז ואת הסוד.

עם הדרשנות הזו של המציאות, כך נראה, חי גם את השנתיים האחרונות, 'חי מניסים', כפי שאמרו. את הקביעה של הרופאים, שלא נתנו לו גם חודשים ספורים לחיות, לקח עִמו ודרש אותה לעולם של עשייה מלאת כוחות חדשים, מעניק משמעות חדשה לכך שאינו יודע מתי יבוא יומו, מתחדש ומתחיה שוב ושוב, יוזם ערבי לימוד ושירה, מחליף בגדי שחורים בבגדי לבן והולך ופורץ אל תוככי ספר הזוהר ונמסך בתוכו.

הראייה הזו של עומקה של המציאות, מבט שסירב להסתפק בפשט בכל רגע נתון, קורא מחדש את החיים, הייתה חלק מקיום מלא בוויטאליות בלתי מצויה, בחיבור עמוק המזעזע את הסיפים בכל רגע ורגע לעם ישראל, לתורה על רבדיה השונים, ולחוויה הקיומית שלו עצמו. לילה, ואני יורד מבית המדרש שבעתניאל אל הפנימייה, ועשרים מטרים לפניי הולך הרב מנחם. לפתע נעצר, וזעק מתדהמות הלב 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד', ואני נבהלתי ונזכרתי בגמרא האומרת שמי שנמלא בפחד פתאום יקרא את שמע – אבל מי עוד קורא כך את פחדיו מן המחשכים?

ובחתונתנו, והרב מנחם מסדר הקידושין, קורא בקול מרגע בואו ולאורך כל החופה את הפסוקים הכי אינטימיים משיר השירים שהתחברו בלבו לזמן ולמקום, ומתחת לחופה מביט בנו וקורא משיר השירים ומביט בהדסה אשתו ומחייך. ואין אורחים ואין תזמורת וצלם ואין עולם, רק חתן וכלה ואשתו.

מי שלמד ממנו בכתבי רבי נחמן אמר שחש כאילו למד עם רבי נחמן בעצמו. מי שלמד ממנו בספר הזוהר אמר שחש כאילו החבורתא קדישתא קמה לתחייה והרב מנחם כרשב"י יושב ואור ואש סביב. כמו בפעם ההיא בין כסה לעשור, עת הגיע הרב מנחם לפסקה בזוהר על שופר של מעלה, ולפתע נעצמו עיניו וידיו נפרשו כאותו שייח' סופי, והוא שב ולוחש – 'לשמוע שופר של מעלה, לשמוע שופר של מעלה', וישב בדממה כשעה, ואנו סביבו וערפל מבקיע וכמעט ששמענו ושראינו.

עכשיו הלך. הסתלק לשעשע בהברקות רוחו היוצרת את ריבונו של עולם, ללמוד בחברותא עם רבי נחמן ורבי שמעון והרב שג"ר. ולנו השאיר לבכות כפשוטו ולדרוש ברמזי הסודות שהותיר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

הקשר המיוחד שהיה לו עם הא־ל ניכר בבסיס פעילותו הציבורית וברוחו האיתנה 
שבזה לכל קושי ומחסור. ידידות של יובל שנים 

 את מנחם, חברי כאח לי, פגשתי לראשונה לפני ארבעים וחמש שנים, כשהתחלנו שנינו ללמוד יחד בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. המקשר העיקרי בינינו היה ר’ שמעון בר יוחאי, גיבורו של ספר הזוהר, שלימודו היה קרוב במיוחד לשורש נשמותינו. מאז ועד היום השתדלנו והתערינו בספר זה, וחדשים לבקרים הושפעו עליי מפי חברי תובנות עמוקות ומפתיעות.

גם בלימוד הזוהר, כבשאר מקצועות התורה והחיים, הצטיין רב זה בשילוב נדיר במיוחד: הוא מסוגל היה להתקשר לדברים בקשר נשמתי נאמן מאין כמוהו, ועם זאת להקשיב לטקסט בצלילות ובפתיחות המאפשרת קבלה של כל מה שעולה ממנו, גם אפשרויות בלתי קונבנציונליות העשויות להפתיע במקוריותן גם רבנים וגם פרופסורים.

וכפי שהבין מנחם את הזוהר, דומה שגם הזוהר יכול לומר משהו עליו. כוונתי לדברי רשב”י הזוהרי, שביום מיתתו, בתחילת דרשתו הגדולה (אידרא זוטא) שבה נפרד מן העולם הזה והתקבל לחיי העולם הבא, פתח ואמר (בתרגום מארמית לעברית):

'אני לדודי ועלי תשוקתו' [שיר השירים ז, י] – כל הימים שנקשרתי בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בו, בקב"ה, ולפיכך עתה 'ועלי תשוקתו', שהוא וכל סיעתו הקדושה באו לשמוע בחדווה את דברי הסוד (שאומר).

מילים כאלה הולמות גם את מנחם. הרבה התארח הוא בביתי, ויכול אני להעיד נאמנה: גם בהיותו בקרב הבריות וגם כשחשב שאין איש רואהו, שרוי היה מנחם בקשר אחד ומיוחד עם הקב"ה, וניכר היה הדבר בכל דרכיו, בשעת תפילה וקריאת שמע על המיטה, בלימוד ובאכילה. קשר זה חרג הרבה מדרישות ההלכה, והיה גלוי לעין כל מסתכל, שיכול היה להסיק ממנו מסקנה ברורה והוכחה על מציאות האל.

0הצדיק לא פועל מתוך חשבונות אלא מתוך אהבה. בחתונת בִּתו
צילום: מרים צחי

אני אמות

קשר כזה מצוי היה גם בבסיס פעילותו הציבורית, כפי שסיפר לי למשל, כמשיח לפי תומו, שכשהלך לפגישה עם ארדואן נשיא תורכיה, במטרה להשכין באמצעותה שלום במזרח התיכון, חש על ראשו טפיחת יד מלמעלה. ואני, שמראש התכוננתי לפתוח בוויכוח קשה כנגד אותה פגישה, כששמעתי כך נסתתמו טענותיי.

קשר זה עומד בוודאי גם ברקע של רוחו האיתנה, שבזה לכל קושי ומחסור, ואפילו הייסורים הקשים של מחלתו היו קטנים לעומתה. בשנים האחרונות, אחרי שגמר לספר על מצב בריאותו באופן ענייני, היה ממהר ופונה לשוחח בדברים החשובים והמעניינים באמת, הם דברי תורה, גמרא וזוהר, ר' נחמן והרב קוק. מכאן גם אומץ הלב הפיזי המדהים, וחוסר כל מורא ביחסו עם בשר ודם. הרבה יש לי לספר על כך, ואדחה זאת לפעם אחרת, מפני הרגעים המעטים שנותרו לי לכתיבת שורות אלה, עד סגירת הגיליון והיציאה להלוויה. במקום סיפורים יפים ומעניינים אסתפק כאן בניסיון לומר משהו על עיקרו של הדבר, על מהות הקשר שנקשר בו מנחם גם בעולם הזה.

הזוהר מדבר על הצדיק כמי שאוחז בשמים ובארץ, ואכן גם בארץ אחז מנחם, והיא אחזה בו והחזיקה. ולכך דומני שיש לייחס גם את עיקר פעילותו הציבורית.

באחד מהראיונות האחרונים איתו נשאל מנחם מה יעשה אם יוחלט על פינוי היישוב תקוע, והוא ענה בקול חנוק: אני אמות. כמה שונה תשובה זו מתשובתו של שר החוץ, שגר ביישוב שכן, שכאשר נשאל גם הוא שאלה זו ענה שיכבד כל פינוי שייעשה בהסכם, ויעבור לגור במקום אחר. תשובתו של מנחם אינה של פוליטיקאי, וטעות לראות בו פוליטיקאי, ולסווגו לימין או לשמאל. הצדיק פועל לא מתוך חשבונות אלא מתוך אהבה שלמה שמעל כל אלה, אהבת השכינה שהיא היא הארץ. זו אכן מילאה את ישותו של מנחם, כפי שאפשר ללמוד גם מספר השירים שכתב, הנקרא 'אדם מן הארץ: שירי אהבה לארץ הגולן'.

הארץ היא הראשית והבסיס לפעילותו של מנחם. 'אמת מארץ תצמח', כמאמר הכתוב. מה שאינו צומח מן הארץ איננו אמת ואיננו שלום. כבר לוויתור על היישובים בסיני במסגרת השלום עם מצרים התנגד מנחם, ובמסגרת התנגדות זו בילה כמה חודשים בחבל ימית, בשעה שאף את עיניי סנוור אז צירוף המילים החדש 'הסכם שלום עם מצרים'. בעת גירוש גוש קטיף גבר צערו של מנחם כמעט עד לבלי הכל. הפעם הייתי גם אני שותף לאותו צער, ואף למדתי אז, בדרך הקשה, שצדק הוא ממני בהשקפתו הממעטת בחשיבותה ובקדושתה של המסגרת המדינית. אבל אני לא יכולתי אז שלא לצרף לצער גם מידה רבה של כעס, והוא כבש כעסו, כי אהבת הארץ שלו כוללת גם אהבה בלי גבול ליושביה.

אהבה עד לאויב

אהבתו זו של מנחם עשויה להתפשט ולהגיע אפילו עד לאויב, וגם כאן רחוק אני ממדרגתו. אמנם שותפים היינו בפגישות הראשונות עם אישי ציבור ערבים, ואף למדתי את הלשון הערבית ושימשתי בהן כמתורגמן. זאת עשיתי מתוך אמונה ששרתה בי בשנים הראשונות אחרי מלחמת ששת הימים, שהטעתה אותי לחשוב שהבעיות הפוליטיות והביטחוניות של מדינת ישראל כבר נפתרו, ועתה אין לנו אלא להשפיע אהבה על המנוצחים שכמעט חזרו בהם כליל מכל שנאתם. את השקפתי זו שיניתי כאשר ראיתי את המציאות מגלה את פניה הקשות, אך מנחם נותר איתן בדרכו. הוא אמנם ראה בדיוק מה שראיתי אני, אך אמונתו היתה חזקה משלי, והוא האמין ביכולתו לשנות כל מציאות, ואפילו את דת האסלאם.

ושמא באמת כוח מעין זה ניתן בידו. שהרי לפי הזוהר (ח"א קצב ע"ב) צדיק האוחז בשמים ובארץ, הקב"ה עושה את רצונו. אם להפוך את לב השונאים לא ניתן לו, לפחות יכול היה אולי להגן על מקומו. משה רבנו שלח מרגלים לארץ ישראל, שידווחו 'היש בה עץ אם אין' (במדבר יג, כ). התלמוד (בבא בתרא טו, א) מסביר את מהותה של מטלה משונה זו ואומר שלמעשה שאל משה על מציאותו של צדיק, המגן על מקומו כעץ שמצל על סביבותיו, ונחה דעתו כששמע מפי המרגלים שהצדיק הנוכרי של אותו דור, הוא איוב מארץ עוץ (לשון 'עץ'), כבר נפטר מן העולם, ועתה פנויה הארץ לכיבוש בידי ישראל. אם כן, עולה על הלב החשש שעתה, במות הצדיק מתקוע, נשקפת אולי סכנה ליישוב.

חשש כזה הביעה בפניי הדסה פרומן לפני זמן מועט, כאשר התכוננו למות הרב שהיה כבר מחוסר הכרה. הדסה ואני דנו בפסוק (ישעיהו נז, א) 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק'. פירוש הדברים, לפי רש"י, שהקב"ה אוסף את הצדיק לבית עולמו לפני בוא הרעה כדי לחסוך זאת ממנו, או, אם נפרש לפי הזוהר (ח"א קפ ע"א): בשעת הדין, כשהקב"ה מבקש להיפרע מן הדור מפני חטאיו, מסלק הוא את הצדיק שהגן עליו, ובכך מתפנה המקום לסטרא אחרא. בין כך ובין כך, עתה כשנאסף הצדיק יש לחשוש שמא נפתחה הדרך, חלילה, גם בפני עקירת היישוב תקוע, המקום הנהדר, שרוחו של מנחם שורה בין שביליו.

אני מקווה ומתפלל לשלומו של היישוב, ושל דורנו כולו, אך נחמה גמורה אין בפי. שבים ועולים על דעתי פסוקי איכה (פרק א) 'פרשה ציון בידיה אין מנחם לה', ו'על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי'.

אך אולי אפשר למצוא נחמה בפסוק הבא אחרי הנזכר לעיל מספר ישעיהו: 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו'. הזוהר (ח"ב ר ע"ב) מפרש זאת על איש שלום כמנחם, שמוסר נפשו על השכינה בתפילה בדבקות וברצון. אדם כזה, אומר הזוהר, הקב"ה קורא את שמו 'שלום', הוא שמו של הקב"ה, שהצדיק הארצי הוא שותפו לזיווג השכינה ולעיטורה בעטרותיה, והוא גם השם שצירף מנחם לאחרונה לשם משפחתו. כאשר מסתלק איש שלום מן העולם, עולה נשמתו ובוקעת את כל הרקיעים, ואין מי שימחה בידו, והקב"ה קורא: יבוא שלום', והשכינה עונה ואומרת: 'ינוחו על משכבותם הולך נכחו'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

מנחם וחנן, כה דומים וכה שונים. התחדשו תמיד ברוחם, גם כאשר גופם הלך ופחת. אנשי א־לוהים אנושיים, הקשורים לנשגב וכל כך קשורים לבני אדם 

כשהודיעו למנחם שהוא חולה במחלה אשר כשנה קודם לכן לקה בה חנן, אמר בחוש ההומור האופייני לו, שלא עזבו עד ימיו האחרונים: היינו חברותא ונשארנו חברותא.

כמה שונים זה מזה, וכמה דומים. שני אנשי מופת היו בתוכנו. ידענו זאת גם כשהיינו קרובים אליהם. עכשיו, כשאנו מתרחקים, כאשר התמונה הכללית, שלהם ושל הרקע החברתי כולו, נעשית יותר חדה וצלולה, יכולים אנו לומר בפה מלא: שני אנשי א־לוהים היו בתוכנו.

קדושים בכל יום מחדש

שכן מיהו איש א־לוהים? איש הלומד תורה הרבה? איש העושה מצוות הרבה? ודאי שניהם כאחד טובים, טובים מאוד, אך לא להם נקרא איש א־לוהים. איש א־לוהים הוא איש החי עם א־לוהים בתודעתו. איש אשר "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאֵלו חולֵי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה" (הלכות תשובה לרמב"ם י, ג). אך כאן נשאלת השאלה הגדולה: מהי אהבת ה'? איך אפשר לאהוב את מי שלא מכירים? הלא "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "לא יראני האדם וחי"?

פעמים אחדות ביום אנו אומרים: "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". ניחא "אתה קדוש" – טרנסצנדנטי, נעלה מן העולם. מהו "ושמך קדוש"? השמות הא־לוהיים הם המידות הא־לוהיות, ההתגלות של א־להים באמצעות הערכים האציליים העליונים שחוקק בהם הבורא את עולמו: החכמה והחסד, הגבורה והיופי וכיוצא בהם. בלשון הראי"ה: האידיאלים הא־לוהיים. בלשון הפילוסוף הקרוב לאורחא דמהימנותא: האידיאה של הטוב, האידיאה של היפה.

לא רק אתה קדוש אלא גם שמך קדוש. גם עולם האידיאלים העליונים הוא קדוש, נשגב, נעלה מהעולם המעשי, שבו האידיאלים מתקטנים, מוּטים, נגועים ב"נגיעות". אהבת ה' היא אהבת הנשגב, הטהור, אהבת האידיאלים העליונים בטהרתם. אוהבי ה', הקדושים אשר בכל יום מהללים אותו, הם הקשורים בתודעתם אל הנשגב והטהור, ואינם נותנים לעצמם לשקוע בתוך המציאות הקטנה והאפורה, ולשכוח את צבעיהם השמימיים של האידיאלים הא־לוהיים.

שניהם לחמו בששת הימים והיו ממייסדי גוש אמונים. הרב פרומן מספר על חנן פורת. 
צילום: מרים צחי

ניתן להוסיף פירוש ל"וקדושים בכל יום יהללוך סלה": אנשים שהם קדושים בכל יום – בכל יום מחדש – הם יהללוך סלה. חנן ומנחם היו מן הקדושים בכל יום. תמיד מתחילים בכוחות חדשים. כך בעת שכוחם היה במותניהם, וכך בימי מחלתם. מי שראה את חנן ואת מנחם במחלתם ראה תעצומות נפש מופלאות, התגברות כארי בכל יום, ללא שקיעה בדיכאון ובייאוש. חדשים לבקרים ברוחם, גם כאשר גופם פוחת והולך. חנן בימיו האחרונים איבד את היכולת לדבר. "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש", וכאשר הפה והשפתיים והלשון חדלו מלדבר – הגיעה הדרגה העליונה: "בקרב קדושים תתהלל", בקרב, בפנים. זוהי דרגתם של קדושים.

אנשי א־לוהים, וכל כך אנושיים. כל כך קשורים אל בני אדם. בתוך עומס עיסוקיו ועבודתו הבלתי נלאית הקים חנן את 'אורות חסד'. לעזור לאנשים, בגשמיות. כשמנחם ידע על מצוקה של יחיד, הוא היה מתייסר עמו, ממש מחלה עצמו עליו. החברות שלו הייתה עמוקה. יכלו לעבור שנים שהוא לא ראה חבר, וכאשר פגש אותו הקשר היה חי כאילו היו כל הזמן ביחד.

צמוד למכשיר נשימה ולהלכה

חנן ומנחם שלחו ידיהם בפוליטיקה, כל אחד לפי דרכו, אבל הם לא היו מסוגלים להיות פוליטיקאים. העיסוק בפוליטיקה היה אצלם חלק מעבודת ה', אידיאליסטיות תמה, תפילה. חנן יותר מיושב, יותר 'נורמלי', מנסה לפעול בתוך המערכת, כש'מסילת ישרים' בפיו ובלבבו. דבריו מסודרים וערוכים, דברי טעם והיגיון, דבר דבור על אופניו. כולו יושר וערכיות. מנחם – נון־קונפורמיסט, פועל מחוץ למערכות, שחקן יחיד. דבריו מפתיעים, מבריקים, מצחיקים, כובשים בפיקחותם, באיפכא מסתברא שבהם. אירוניה ותום לב, פשטות ועמקות, משמשים ביחד, לוקחים את השומע אל מחוזות של הוויה אנושית ראשונית, שאין בה דעות קדומות, פתוחה אל השמים.

אהבתו של חנן הייתה נתונה לתנ"ך. הוא חשף מהכתובים הרבה מן האור, בעזרת חז"ל, בעזרת ספרי המחשבה שהגה בהם, בעזרת השירים שאהב, בכוח היצירה המיוחד שלו. אורות הקודש של הראי"ה ליוו אותו לא כפראזות, אלא כתורת חיים.

אך הוא לא שכח את אהבתו הישנה. כשלמדנו בכרם ביבנה אמר לי פעם, בעת שהיה שקוע בהכנת "חבורה" על סוגיה עמוקה במסכת שבת: כבר שבועיים לא יצאתי מהבניין (החדר שבו ישן היה בבניין של בית המדרש, שבו היה גם חדר האוכל). בשנותיו האחרונות חזר ללֵמד גמרא בעיון בישיבה. אמר שהוא רוצה לעסוק בחיבור תורה שבעל פה אל התורה שבכתב. חבל שלא הספיק הרבה. בכישרונותיו הנדירים הוא היה יכול לפתוח דף חדש בלימוד הגמרא.

מנחם התאהב בזוהר. למד ולימד, האיר וחידש. קירב את הזוהר העליון אל החיים, ואת החיים אל הזוהר העליון. אפשר להתווכח על הדרך, אי אפשר להתווכח על התוצאות. מאות בני נוער מהדור השני של ישיבות ההסדר וההתנחלויות התחברו דרכו אל הקדושה. תל אביבים חילונים הפכו לחסידי שיעוריו. זמרי־צמרת ואנשי בוהמה חצו את הקווים (גם את הקו הירוק) ותפסו ראש יהודי. השירה מתחברת אל התורה, התיאטרון אל התיאו־טרון. בהלוויה הלכו כולם יחד ושרו שירי געגועים.

מי שהכיר את מנחם רק מהפן הזה יופתע לשמוע מה שאמר לי באחד מביקוריי אצלו: "ר' יצחק, רמב"ם זה יפה, זוהר זה נפלא, ר' נחמן זה תענוג, אבל אני אומר לך: אין כמו גמרא. יותר מכול אני אוהב ללמוד גמרא". את הלילות השלמים (פשוטו כמשמעו) שבהם ישב מנחם ועסק בגמרא אי אפשר למנות.

גמרא משמע עיסוק במושגי ההלכה, התעמקות בהלכה, נאמנות להלכה. ביום השישי האחרון לחיי הרב מנחם הוא דיבר איתי בטלפון, בקול מטושטש, אך בתוכן ברור, ואלה היו דבריו: "אתמול הרגשתי שאני גווע, עכשיו קצת יותר טוב. אני רוצה להתייעץ איתך. בשבת אני רוצה להגיע לבית הכנסת, להגיד תודה לקהילה. אבל אני מחובר למכשיר נשימה. האם מותר לי לנתק את המכשיר לחצי שעה ולחבר אותו שוב כשאחזור? אני מאוד רוצה להגיד תודה לקהילה, אבל צריך להיות צמוד להלכה". עם בקיאותו הגדולה בהלכה, מיראי הוראה היה. במיוחד לא אהב להקל על עצמו.

לא נפרדו

שניהם היו "מרכזניקים". תלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל. שניהם לחמו בששת הימים, ונישאו על כנפי הרוח הגדולה. לימים היו שניהם ממייסדי גוש אמונים. שניהם דבקו באדמת ארץ ישראל דבקות של אהבה וקדושה. היו עמודי התווך כל אחד של יישובו. לימדו תורה ללא הפסקה. ראו בשיעורי התורה את נשמת חייו של היישוב.

כל כך הרבה קווי דמיון, ודרכיהם שונות. אהבו זה את זה והתווכחו זה עם זה, על ימין ועל שמאל, על מדיניות ועל רוחניות, על מציאות ועל אוטופיה. חנן ומנחם, בחייהם ובמותם לא נפרדו. חיו את חייהם הסוערים באוויר ההרים של גוש עציון, ונחים את מנוחתם באדמתו, מגִנים על יישוביהם כעצים עתיקים.

אמרתי בלבי: לא אחתום "יהי זכרם ברוך". מה להם ולשבלונה. ושוב חשבתי: מה זה ברוך? מסביר 'נפש החיים' (ב, ב): כמו בריכה העולה על גדותיה ושופעת לאחרים. האם נזכה לינוק מן השפע? האם נזכה למעט מן האור? יהי זכרם ברוך, אמן.

פרקי זיכרונות מימי ההתעוררות בראשית שנות השבעים, ימי החיפוש אחר ההפריה בין התורה לישראליות. על ההפגנה הראשונה של השמאל מול 'מרכז הרב' ועל מחיאות הכפיים שהחלו אז.

נדמה לי שפגשתי לראשונה את מנחם בצוות של מכון פרדס בשנת 1971. ראוי לספר בכמה משפטים את ההקשר. הייתה תחושה של תסיסה רוחנית ואינטלקטואלית באוויר. ההשפעה הפלאית של מלחמת ששת הימים עדיין לא פגה. הטראומה של מלחמת יום כיפור שהתה עדיין מעבר לאופק הזמן והדעת. לא הכרנו את השאלות והספקות, הפילוגים והשבר בשורשי הקיום הציוני. אימת השואה הנוספת שקיננה בשורש התודעה הישראלית נמוגה, ונפתח שער לחיוניותם של חיים חדשים. אלו השנים שבהן כמו יש מאין נבראו מוסדות שהיוו ברבות השנים אושיות היצירה הרוחנית־אינטלקטואלית במדינת ישראל ובעולם היהודי.

היו אלה שעברו דרך השער אל מרחבי הארץ שנגאלו, והיו אלה שעברו אל מרחבים אחרים, אל הציפייה לרוח חדשה, אל פתיחת מעמקי התורה לאדם ולתודעתו הישראלית המתחדשת. בין אלה היה מייק סווירסקי, צעיר שעלה מארצות הברית, בוגר 'תנועת החבורה', קהילתיות צעירה מסוג חדש, אמריקנית מאוד, קונסרבטיבית, אידיאליסטית, מחפשת את החיבור בין אותנטיות אנושית לבין זהות יהודית. מייק שכנע את מורל'ה בר און, ראש המחלקה לנוער בסוכנות היהודית, להקים מכון לבוגרי האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית ללימוד פתוח, מעמיק, אנושי ולא מחזיר בתשובה.

הוא זיהה את הדמויות המרכזיות שפעלו אז באבה של אותה תסיסה רוחנית ושכנע אותן להיות הצוות הבכיר של המכון – הרב עדין אבן ישראל, אז שטיינזלץ, הרב דוד הרטמן ז"ל, אליעזר שביד, ד"ר מיכאל רוזנק ואריה טואג ז"ל.

זה היה לפני הכול, כלומר לפני הקמת כל המוסדות שהחבורה הזאת הקימה אחר כך: שפע והמכון לפרסומים תלמודיים, מכון הרטמן, כרם, ובית הספר לחינוך יהודי בגולה באוניברסיטה העברית – כל אחד עם חזונו המיוחד להתחדשות הרוח בישראל. לכל אחד מהצוות הבכיר התמנה מעין "אסיסטנט", מי שהיה אמור להיות קרוב יותר ללומדים עצמם, מעין דמות של אהרן לחבורת הנביאים. מנחם היה האסיסטנט של הרב שטיינזלץ ואני של מייק רוזנק.

בהמשך המפגש התרחב. למדנו יחד בחברותא בישיבת מרכז הרב. שוחחנו, חלמנו. נוצרה בינינו כמו מאליו מילת קוד – "המהפכה". חשנו שהשער שנפתח, מזמין אותנו אל מרחבי הארץ וגם אל מרחבי הדעת, שהמרחבים הללו חייבים להיות שזורים יחד, ושדרך רחבה זו כבר סלולה ומובילה את העם היהודי לעתידו. היינו חדורים בתובנה שהמאפיין התשתיתי של דרך חדשה זו הוא החיבור הפשוט, הברור מאליו, בין מעמקי התורה ופנימיותה לבין רוח האדם, האנושיות עצמה, מעמקיה ופנימיותה, היצירתיות שבה והדיבור הכן העולה מהנפש.

זה היה כל כך ברור לנו. ידענו שזה כורח המציאות, ושזה בא.

כאב הקרע בין חלום הארץ לחלום האנושיות. הרב פרומן עם השייח' אבו אל־הווא. צילום: מרים צחי

אדם שלישי בעולם

ההפגנה הראשונה של פעילי שמאל כנגד ההתנחלויות הגיעה למדרגות הכניסה של הישיבה. נדמה לי שזה היה כמה חודשים לאחר הקמת קריית ארבע. המפגינים היו חברים בקבוצה שכונתה אז 'חוג שדמות', בוגרי קיבוצים שראו את תוצאות מלחמת ששת הימים כהזדמנות לעשיית שלום עם מדינות ערב תמורת מסירת שטחי ארץ ישראל הנגאלים. כל זה עוד לפני המאבקים הקשים שהתפתחו בין הגופים שעוד לא הוקמו, 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו'.

כאשר עמדנו מול המפגינים חשנו שנינו קרע קשה בנפש. אסור להפריד בין חלום הארץ לבין חלום האנושיות ורוח האדם. והנה מנחם קובע – "אנחנו ניכנס ביניהם, בין שתי הקבוצות, נביא מקורות, ננסה לחבר ביניהם בלימוד משותף". לא זכור לי אילו מקורות החלטנו להביא לניסיון הראשון להקים במדינת ישראל בית מדרש שיחבר בין שתי הקבוצות שיקבעו כה הרבה בשנים שיבואו. גם אנחנו ישבנו על המדרגות, אך ללא תועלת. שם התחילה מחיאת הכפיים של מנחם, הניסיון להביא את יד ימין ויד שמאל לנגוע זו בזו, גם אם רק לרגע עובר, כדי להוציא קול במשותף. את הקרע הזה בין חלום הארץ לבין חלום האנושיות ורוח האדם אנחנו חיים בכאב ובייסורים מאז. לפעמים נדמה לי שאימת הקרע של גוש קטיף כבר חשפה את פניה הנוראיות על אותן מדרגות.

הוא מספר לי שהוא חושב ללכת לרבנות. אני חולם חלום, מגיע אליו בבוקר ומספר. "ראיתי אותך בשחורים, סגור בגלימה רבנית, אטום. השתגעת? אתה והרבנות? מה יקרה לך? ומה עם המהפכה?". והוא צוחק את הצחוק הנפלא, ונותן לי סטירה, כמקובל. לאמתו של דבר הרבנות לא קלקלה אותו. החשש שלי לא התממש. ויש זיכרון צורב במיוחד, זיכרון נורא – מנחם מגיע יום אחד כולו מואר, בשמחה גדולה. "שמע", הוא אומר, "לא תאמין. מצאתי עוד מישהו. יש אדם שלישי בעולם. הוא ממש במהפכה. הוא מלמד בישיבת הכותל. קוראים לו שג"ר".

גשר להדסה

וגם היה יום אחר. כבר הרגשתי שיש בחורה. אחר כמה זמן הוא מעדכן, "התארסנו". ומוסיף, "היא אמרה כבר בפגישה הראשונה שאנחנו הולכים להתחתן". סיפרתי להדסה את הסיפור הזה ב'שבעה' והיא תיקנה. "אני כבר אמרתי לו את זה בשיחה הטלפונית בינינו לפני הפגישה הראשונה".

ממש באותה תקופה הרב דניאל טרופר ביקש ממנחם להיות אחראי לסמינר המדריכים הראשון של ארגון 'גשר'. שוב – צריך לזכור שזה עוד לפני הכול. אף אחד בארץ לא מכיר "מפגשים בין דתיים לחילונים", על אחת כמה וכמה לא בגיל תיכון. יש ביקורת רבה על הרב דני ועל עצם הרעיון.

מנחם היה צריך להביא עוד מדריך לסמינר ופנה אליי בבקשה להצטרף. הסמינר התחיל בערב תשעה באב בקיץ 1972, ובט"ו באב מנחם יתחתן ברוב שמחה עם הדסה. החופה תיערך בבתי מחסה. העיר העתיקה עוד שורה בחלום של מה שהיה ומה שיכול להיות – והריקודים בכותל. אחרי החתונה, בשעות הקטנות של הלילה, אני לוקח את החבר'ה מהסמינר לטייל על חומות העיר העתיקה לאור הירח המלא. אין כבר שאלה, אי אפשר לפקפק, העתיד כבר כאן (ותודה ליהודית שבתא על חיזוק הזיכרון).

אני הולך שנים עם תמונה בנפש של חבר'ה צעירים, בנים ובנות, כולם במעגל על הרצפה, מנחם ואני קוראים יחד איתם קינות (אולי גם איכה), ואני בהלם תרבותי עמוק. אני מכיר את הקינות משיקאגו, מבתי הכנסת של פליטי שואה שעבורם ספרי הקינות המוכתמים בדמעות מכילים את כל שנות הגלות, את נשמות יקיריהם שעלו באש השמימה. והנה מנחם מחליט לקרוא את איכה והקינות כמו שיר, בצליל היונק מהעברית שבהווה, ללא שום דבר מוחצן, ללא פוזות, רק בשפה המשקפת את מי שאנחנו. ולאחר מכן, כדי למשוך את האותנטיות שהצלחנו לחשוף בקינות אל פני הקיום שלנו, קראתי קטע מהרב קוק ומנחם קטע מ'קהילתנו', אותו אוסף תיעודי של קטעי הווי מראשית ההתיישבות הציונית שאסף מוקי צור; וחוזר חלילה, הוא קורא קטע מ'קהילתנו', ואני קטע של הרב קוק.

באותו שקט פנימי שנוצר אז, באותו צליל אמיתי ונוגע, נשמעה תרועת המהפכה.

'קידושין' על הדשא

אנחנו עוברים להמשך הסמינר לדשא שבקיבוץ רמת השופט. כמה שבועות לפני כן ישבנו בישיבה ושוחחנו על מה שנלמד שם עם החבר'ה. מנחם קובע: "שבוע לאחר מכן אני מתחתן. הלימוד בסמינר יוקדש להכין אותי לחתונה". קבענו – לומדים את המשניות בפרק הראשון של מסכת קידושין.

וכך היה – במשך שעתיים כל בוקר, שם על הדשא בקיבוץ רמת השופט, במעגל של בנים ובנות (מעגל! כבר אז, בקיץ 1972), ללא כל מפרשים, אנו מזמינים שיחה פתוחה על משניות מסכת קידושין – בכל יום משנה אחת. ואנו מתפעלים. קורה משהו שלחלוטין לא צפינו. איך ייתכן שהשיחה של קבוצת חבר'ה צעירים, חילונים ודתיים, מגיעה לכאלה תובנות עמוקות, תובנות הנראות לנו כמשקפות את עומק הפשט, כשהמשניות כמו נפתחות מחדש?! על אף מה שידענו בנפש, גם אנו מופתעים. אכן, פנימיות התורה ומעמקיה עשויים להיגלות דווקא כאשר עוברים את השער המוביל אל החיבור עם הנאמר בנפש האדם, בפנימיותה, בכנות וללא כל מוחצנות.

השער כבר נפתח. היה ברור שכבר עברנו בו, שיוצאים לדרך כדי להיענות להזמנה לחבר בין הארץ החדשה לרוח החדשה של האדם הישראלי. המהפכה היא כבר בת קיימא.

בהמשך התבקש מנחם לנהל את 'מכון בר אילן' בעיר העתיקה. ובחדרים פנימה, מתוך מה שהתגלה בסמינר, מנחם מתחיל ללמד רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות. מי שמע אז על רבי נחמן מברסלב? ואיך היה שייך לימוד ליקוטי מוהר"ן לעולם הרוח של מדינת ישראל, של הציונות הדתית, של בוגר מרכז הרב אז בשנת 1973?

וגם אני יצאתי משם לדרכי. הבנתי שבמשך שנות הגלות הארוכה הלך והתעמעם אורה הנפלא של המשנה, הצטברו עליה שכבות של פרשנות על פי מסקנות התלמוד הבבלי שכמו הכהו את נשמתה. התחלתי ללמד משניות, להעמיק באור שבנשמת הדיבור המפליא שמחבר בין נפש האדם לנשמת התורה, בצלילים המחיים של אבותינו בארץ ישראל שירשו את הנבואה.

תודה על שנות חברות מפליאה.

הכרתי את מנחם מגיל שבע, ומאז פסענו יחד: רעיית צאן, קיבוץ האון ומלחמת ששת הימים. על חיפוש משותף של למעלה משישים שנה אחר דרך יהודית־ישראלית חדשה
.

מנחם, תמיד מנחם, פשוט מנחם ולא הרב מנחם פרומן, כמו הקרבה בינינו וכמו הפשטות "הסוציאליסטית" הישנה שאפיינה אותו. כדאי לדעת כי הרבנות הייתה רק אחת מהופעותיו. היו לו גם הופעות אחרות שאותן הכרתי היטב יותר מיובל שנים. על כמה מהן שחווינו זה לצד זה לפני עשרות שנים ברצוני לספר.

 שנינו נולדנו בשנת 1945 (תש"ה), שהייתה אחת השנים הגורליות ביותר בתולדות עם ישראל. מנחם נולד כמה שבועות אחרי שהיטלר יימח שמו התאבד והמלחמה הארורה הסתיימה. אני נולדתי בימי המלחמה האחרונים, בעת 'מצעדי המוות' מאושוויץ. מנחם נקרא על שם כל בני משפחתו שנספו בשואה. אני קיבלתי את שמי מדודי שנרצח בידי השטן הנאצי. "השם הוא הנפש". זיכרון השואה היה טבוע בדמנו וקבע את דרך חיינו. היום אני משוכנע כי זיכרון השואה הפך אותי למחנך והשפיע על היותו רב.

שנינו צמחנו בבתים "חלוציים". מנחם נולד וגדל בכפר חסידים, כפר מעורב של דתיים וחילונים, שרובו ככולו היה פועלי. אני צמחתי בשיכון פועלים א' בנתניה. שני האבות שלנו סודרו לעבודה בזכות 'הפנקס האדום': אביו עבד בבית החרושת 'שמן' ואבי עבד ב'תנובה'. שתי משפחותינו היו, לפחות בחיצוניותן, 'חילוניות'. אמי נולדה בקוצק למשפחתו של הרבי מקוצק, השתייכה לחסידות גור – והתפקרה. אביו גם הוא בא ממשפחה של חסידי גור – והתפקר. מנחם תמיד הדגיש: "בכפר היו דתיים רבים, אך אני גדלתי בצד החילוני".

צמחונות וכבשים

הפירוד בין חילונים לדתיים בשנות ילדותנו היה נורא. אני לא הכרתי אף אדם דתי – אפילו לא אחד – עד שהגעתי לצבא. לא מעט בזכותו של מנחם, זכיתי להכיר משך השנים מאות חברים דתיים. אחרי הצבא שנינו חזרנו ושאלנו את עצמנו: "איך משנים זאת?". מנחם הצליח יותר וזכה להנהיג יישוב מעורב ולהתקרב ללא־דתיים רבים. הוא היה אחד המתנחלים היחידים שהתנחלו בלבבות.

הכרנו זה את זה כשהיינו בני שבע עשרה לערך. מאז צעדנו בנפרד וצעדנו יחד, תמיד בחברות עמוקה. שורה ארוכה של אירועים, של עלילות, של אנשים ושל חלומות חיברה בינינו. שורה אחרת איימה מדי פעם להתייצב כמחיצה בינינו, אך האיום לא צלח בידה. כשהכרנו הוא היה בכיתה י"א בבית הספר 'הריאלי' בחיפה. אני למדתי ב'טשרניחובסקי' נתניה והייתי בכיתה י"ב. התוודענו בתנועת 'הנוער העובד והלומד'. היינו בשני 'גרעינים' רצופים של התנועה, ששניהם יועדו לקיבוץ האון שהוקם אחרי מלחמת העצמאות ב'שטח המפורז', מזרחית לכנרת. הגרעין שלי נקרא 'נתיב', שם בנאלי ומקובל גם היום. לגרעין שלו קראו 'תדהר'. איזה גרעין חילוני יקרא לעצמו היום בשם מקראי? קל וחומר בשם אחד העצים שהביאו מלבנון כדי לפאר את בית המקדש הראשון?

שנינו חלמנו על חברות ב"חברת המופת הקיבוצית". הרהרנו על חיים של שלום למרגלות הגולן וקיווינו לחיים שלווים באזור שהייתה נטושה עליו מחלוקת דמים מתמשכת עם הסורים. הדרך של שנינו ל"הגשמה" בהאון עברה דרך של"ת מוקדם (שירות ללא תשלום לפני הגיוס) בקיבוץ כפר רופין. גם מנחם וגם אני היינו פרק זמן רועי צאן. שנינו גידלנו כבשים, למרות שהיינו צמחונים. עשינו זאת כיוון שהצאן יועד לצמר, לא לבשר. לא עבדנו יחד, אלא זה אחר זה. הפעם הוא היה ראשון. באחד הימים הצאן בפיקודו ברח לעבר נהר הירדן והדבר הוליד סערה בינלאומית קטנה, אך זו נפתרה תוך שעות. הצאן שלי היה ממושמע יותר ולא רעה בשדות זרים.

ב־1965 הגעתי סוף סוף להאון. מנחם הגיע כשנה אחריי, ב־1966. שנינו לא החזקנו מעמד בקיבוץ זמן רב. היינו שם בסך הכול שנתיים־שלוש, עד שיצאנו ללמוד בירושלים. מנחם הספיק לחולל בהאון בתקופה הקצרה מהפכה של ממש. מיד כשהגיע הוא ביקש – ברוב חוצפתו – לקיים דיון באספת הקיבוץ על השאלה "האם חובת הקיבוץ ללמד קרוא וכתוב את הפועלים השכירים הזקוקים לכך". לא ייאמן, אך האספה דנה והחליטה: "כל פועל שיבקש יזכה להשתחרר מהעבודה לשעתיים, אחרי ארוחת הצהריים, ויוצמד אליו חבר שילמד אותו". גם אחרי ההחלטה היחסים בין חברי הקיבוץ ובין העובדים השכירים עדיין לא השתנו. אחת הסיבות לכך קשורה לעובדה כי רק שניים־שלושה פועלים מתוך עשרות הפועלים מטבריה שעבדו אז בקיבוץ הודו כי הם אינם יודעים קרוא וכתוב והשיבו כי הם מעוניינים ללמוד.

 אבל פתאום פרץ בקיבוץ זרם ערכי אחר, שלא רק דיבר "סוציאליזם" אלא גם תבע להגשים אותו הלכה למעשה. לצערנו, משמים נגזר כי כל הפעילות הנפלאה הזו תימשך בסך הכול פחות משנה. עד שפרצה מלחמת ששת הימים. למרות המשך הקצר, רבים מתוכנו חשו כי מנחם "האסטרונאוט", "הסופר נאיבי", מתרומם מעל כולנו: ברגישותו, במוסריותו, בניסיונו המדהים לתרגם אידיאות למציאות. נא לא לטעות, הוא מעולם לא שאף להתרומם מעלינו. הוא רק חתר, ועשה זאת בתחומים שונים כל ימיו, לגשר בין דיבורים על אנושיות ובין האנושיות עצמה, בין החלום למעשה.

הצאן של מנחם ברח לעבר ירדן והוליד סערה בינלאומית קטנה. 
צילום: מרים צחי

 דין התנועה

מנחם אימץ, כמובן בלי שאיש ביקש ממנו, את אחד מילדי הקיבוץ שהיו זקוקים לחינוך מיוחד. בכל יום, בשעות שאנו כולנו היינו רבוצים על הדשא בשיחות של כלום, הוא היה עם אותו ילד ולימד אותו שעתיים־שלוש, או פעמים יותר. תוך תקופה קצרה יחסית הילד עלה ופרח. אחרי שנים, כשכבר עזבנו את הקיבוץ, ראיתי לפתע את אותו ילד עם מדי א' של צה"ל ודרגות קצונה. נדמה לי כי שנינו, ששמחנו מאוד להיפגש, חשבנו אז על מנחם.

 אותה העת הוטלה על מנחם ועליי, ועל עוד שני חברים יקרים נוספים, שאול ובונץ, משימה חדשה: לנהל, לחנך וללמד מטעם 'עליית הנוער' חברת נוער קשה במיוחד של בני 17־16. קראנו לה: 'הכשרה צעירה'. חברת הנוער הייתה מורכבת מנערות ונערים שחלקם היו עבריינים פעילים ואחרים היו על סף הפשע. רובם הגיעו מאזור תל אביב: משכונת שפירא, משכונת התקווה, מכפר שלם. כמה מהם היו בעלי ‘רקורד‘ עשיר וניסיון חיים בזנות ובשוד. הנערות והנערים שוכנו בכמה צריפים, בקצה הקיבוץ. אנו התבקשנו על ידי הפיקוח מטעם ‘עליית הנוער‘ ללמד אותם 4־3 שעות בכל יום ולגרום לכך שאחרי שהות בת שנתיים בקיבוץ השכלתם תשתווה פחות או יותר לזו של בוגרי בית ספר יסודי. נדרשנו להביא לכך שכולם ידעו קרוא וכתוב ושילמדו את פעולות החשבון האלמנטריות. ‘נזרקנו‘ למים ללא תוכניות לימודים וקיוו כי במקביל נחנך אותם.

 בהאון, אחרי ‘בתי החרושת לבגרות‘ שסיימנו, לראשונה למדנו מרצון ובאהבה. רוב השיעורים היו עם מוקי צור מעין גב. היינו כמה צעירים בודדים שפשוט רצו ללמוד לשמה ומוקי התמיד ללמד אותנו. בהתנדבות, כמובן. הוא לא ידע – ועד היום אינו יודע – לנהוג ברכב, אבל הוא תמיד בא בזמן. בטרמפים או באופניים. מוקי נמשך אלינו ואנחנו נמשכנו אליו. למדנו אחת לכמה ימים, משך חודשים רבים. הוא היה מגיע, קורא עמנו, והיינו משוחחים על הכתוב ומנסים במשותף לבאר אותו. אני זוכר שקראנו יחד את ‘פני אדם‘ של מרטין בובר ובתוכו אני נזכר במיוחד בחלק ‘ליקוי האור האלוהי‘, הכולל פרקים כגון: ‘דת ומציאות‘, ‘דת ופילוסופיה‘, ‘האהבה לאלוהים ואידיאת האלוהים‘, ‘ליקוי האור האלוהי‘ ועוד.

 מנחם, כמו רבים מאיתנו, החל ‘להתנדנד‘ מיד אחרי הגיעו לקיבוץ. הוא שאל את עצמו, כמו המלטים־ישראלים אחרים, “להיות או לא להיות חבר קיבוץ?“. כמו רובנו המוחלט, גם הוא נמשך ללימודים גבוהים בירושלים (אז לא הייתה אפשרות אחרת). אחרי כשנה בקיבוץ הוא החליט לעזוב. אחרי שכבר החליט, לא נעים להודות בכך, מנעתי בעדו. עשיתי לו ‘שיחת נפש‘ ארוכה ותבעתי כי לא יעזוב עד שחברת הנוער תסיים. הוא קיבל את ‘דין התנועה‘. שנים רבות הוא נהג להזכיר לי כי אני חייב לו שנה.

קונסרבטיבים וברסלב

במאי 67' סגר נאצר את מצרי טיראן. החלה תקופת 'ההמתנה' מלאת הפחדים ואחריה פרצה לה לפתע מלחמת ששת הימים. מנחם נלחם בירושלים, בחטיבת הצנחנים 55 האגדית, שאיבדה כמאה מלוחמיה תוך עשרים וארבע שעות. היום טוענים כי חלקם לפחות נפלו בקרבות מיותרים. אני הושארתי בקיבוץ, לצד חברים אחרים, ועמנו הייתה יחידה צבאית קטנה שתגברה אותנו. רוב הזמן הורו לנו לשהות במקלטים ולכן עברנו את המלחמה בעיקר ליד מקלטי הרדיו. בחוץ היו הפגזות ארטילריות קשות, אך איש מאיתנו לא נפגע. שמענו מקרוב כיצד כמה מבנים, ממש בסמוך לנו, מתנפצים, אך אנו היינו מוגנים. ביממה האחרונה למלחמה צפינו כצופים בסרט מלחמה בכוחות צה"ל שעלו על רמת הגולן. תוך שעות אחדות נכבשו המוצבים תאופיק וכפר חרב, שהתנכלו לנו משך שנים. המציאות הארץ־ישראלית השתנתה כהרף עין.

 עם תום הקרבות ואחרי חזרתו של מנחם משדות הקרב, התקוממנו שנינו, יחד עם חברים אחרים, לא רבים, נגד מעשי הביזה שרווחו אז. אני נזכר בכאב במאבקים נגד הטרקטורים שהובלו לרשות הקיבוץ ונגד הסוסים והפרדות שנלקחו לצרכיו. חמור מכך, נאבקנו נגד הביזה שנלקחה לשימוש פרטי: כורסאות, שולחנות, מקלטי רדיו, מקלטי טלוויזיה ועוד. הצלחנו חלקית. בעיקר במאבק נגד הביזה הפרטית.

כמה חודשים אחרי סיום המלחמה, הסתיימה לה עבור שנינו "פרשת הקיבוץ". גם הפעם היא הסתיימה אצלנו בהפרש של כמה חודשים זה מזה. מנחם עזב לירושלים ראשון, בחורף 1968. הוא הודיע פורמלית על עזיבה – ועזב. אני יצאתי מהקיבוץ כחצי שנה אחריו. שנינו בחרנו מרוב "מעשיות" ללמוד פילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית. אלא שהוא הוסיף לכך, כחוג שני, פילוסופיה יהודית, ואני הוספתי, כחוג שני, את החוג לחינוך. למדנו יחד אצל פרופ' נתן רוטנשטרייך, ד"ר יוסף בן־שלמה, ד"ר ירמיהו יובל, ד"ר יוסף רז ועוד.

בתחילת דרכנו בירושלים כל אחד מאיתנו גר בדירה אחרת, אולם לקראת שנת הלימודים תש"ל עברנו לגור יחד ב'נווה שכטר' בשכונת נווה גרנות, ששימש אז המרכז הארץ־ישראלי לתלמידי הרבנות הקונסרבטיבית מארצות הברית. כיצד הגענו לשם? אחרי מלחמת ששת הימים ראשי הקונסרבטיבים התפעלו מהקובץ 'שיח לוחמים' וביקשו מאברהם שפירא (פצ'י), העורך המיתולוגי של 'שדמות' ועורך הקובץ, כי יקבץ כמה "חברי קיבוץ ערכיים" שיתגוררו עם הסטודנטים האמריקנים וישפיעו עליהם מעולם הערכים הציוני־ישראלי. תמורת ההשפעה הם הבטיחו מגורים חינם וארוחות חינם. פצ'י גייס את הסופר יריב בן אהרן (אז מגבעת חיים מאוחד), את המשורר עלי אלון (מעין שמר) וכן אותי. אני משכתי בעקבותיי, בהסכמתו של פצ'י, את בן־דודי אביהו זכאי, את שאול ובר ואת מנחם.

מנחם גר בנווה שכטר רק כשנה. הוא שכן בחדר אחד עם מי שהיום הוא אחד המומחים הגדולים לספרות המדרש, פרופ' מנחם הירשמן. השניים התחברו מאוד וכמובן למדו יחד. חבר אחר שהתמיד ללמוד עם מנחם והתיידד עמו היה יריב בן אהרן, בנו של יצחק בן אהרן, שאחר כך הפך להיות מקובעי הדרך של 'מדרשת אורנים'. שניהם הושפעו עמוקות זה מזה. אני משוכנע כי הרבה מן הרוח החדשה שהחלה לנשוב ב'אורנים' והולידה משך השנים מאות לומדי־יהדות 'חילונים' – למשל, את ח"כ רות קלדרון שהתפרסמה לאחרונה – נוצרה גם בעזרתו של מנחם.

יחד עמנו גר בנווה שכטר איש הספרות העברית מניו יורק, שהוא אחד המומחים הגדולים לעגנון, פרופ' אברהם הולץ. הולץ קישר אותנו לסופר אהרן אפלפלד, שכמה שנים קודם לכן יצא לאור קובץ הסיפורים הראשון שלו, 'עשן' (1962). אפלפלד, שאז היה עדיין בשנות השלושים שלו ובראשית דרכו, והיום הוא אחד הסופרים העברים המוכרים בעולם ובעיניי הגדול מכולם, יזם בביתו חוג קבוע ובו קראנו יחד בכל שבוע בכתבי ר' נחמן מברסלב. בחוג השתתפו, בין היתר, הולץ, פצ'י, אברהם אדרת, הרבנית רבקה שפירא, יריב בן אהרן, ברכה דלמצקי, יחיאל שרשבסקי, שאול ובר, מנחם ואנוכי, ואולי עוד שניים־שלושה.

קראנו יחד ברבי נחמן משך כמה שנים. באותה העת רק מעטים בלבד מחוץ לחסידות ברסלב הכירו את כתביו. אנו התעמקנו והתאהבנו בכתבים. תחילה במעשיות ובסיפורים, אחר כך בפרשת חייו ובתפילותיו ומאוחר יותר גם בהלכות. זו הפכה אהבה של ממש, שמאז אינה מרפה מאיתנו. במחצית השנייה של שנות השבעים, כשכולנו עזבנו את ירושלים, מנחם הקים חוג על ר' נחמן בכפר עציון, יריב הקים חוג מקביל בראש הנקרה ואני הקמתי חוג דומה בקריית שמונה.

הבאתי לך כלה

לימודי היהדות משכו אותנו מאוד, אך את מנחם הם 'ניצחו' לחלוטין. התחלנו לחוש כי הולכים ומבצבצים אצלו ניצנים של 'חזרה בתשובה'. אבל עברו עוד שנה־שנתיים עד שהתהליך הושלם. משך חודשים רבים הוא עדיין לא ראה את עצמו דתי, אם כי היה ברור לנו שהוא הולך ונכבש. תחילה הוא כיסה את ראשו בתחליפי כיפה. לפחות שנה, ואולי יותר, הוא חבש – גם בקיץ – 'כובע חתול' כחול שכיסה את קודקודו. בהדרגה הוא החל להמעיט להגיע לשיעורים האוניברסיטאיים ולפרנסתו בחר להיות שומר לילה. עיקר כוונתו, כך אמר לנו, הייתה ללמוד בלילה בעצמו. במקביל הוא החל ללמוד ב'מרכז הרב' ויצר לעצמו שם כמה וכמה חברותות. בין היתר עם חנן פורת ואלי סדן. לקראת סוף לימודי התואר הראשון הוא החליט סופית לוותר על קבלת התואר האקדמי. למרות שהוריו הפצירו בו, ואפילו אנו ניסינו לשדלו, הוא סירב לגשת לבחינות 
האוניברסיטאיות האחרונות.

המשכנו להיפגש בתדירות שהלכה ופחתה. גם כשנפגשנו, לא היו אלו פגישות של הבל. בדרך כלל למדנו. באחת מאותן פגישות מנחם הכריז פתאום בנוסח המבודח־רציני שאפיין אותו: "ניפגש מהצד השני של האבן". הייתה בכך סוף סוף אמירה ברורה שהוא הופך דתי וכי, לצער שנינו, יחסי דתיים־חילונים מיתרגמים לא פעם לזריקת אבנים זה על זה. אבל אנחנו ידענו כי בינינו זה לעולם לא יקרה.

הספיק לחולל בקיבוץ מהפכה של ממש. קיבוץ האון. צילום: יגאל לוי

כשמנחם החל ללמוד ב'מרכז הרב', הוא הוזמן על ידי הרצי"ה קוק, שכידוע היה ערירי, להתגורר בביתו ברחוב עובדיה 30 ולהיות שמשו. באותה תקופה הוא הזמין גם אותי מדי פעם לשיעוריו של הרב צבי יהודה. נעניתי בחיוב רק פעמים יחידות. התקשיתי להבין את דיבורו של הרב. אולם סביב אותם שיעורים זכיתי מדי פעם להתייחסות אישית קצרה שלו ושמחתי לכך מאוד.

לקראת שנת הלימודים תשל"א הוצע לי לפתע לעבור למדרשת שדה בוקר ולנהל שם את בית הספר התיכון המקיף. קיבלתי את ההצעה בהיותי באמצע ה־M.A ו‘עליתי‘, כלשונו של בן־גוריון, דרומה. בין היתר הכרתי שם את תמי, שאחרי כמה חודשים הפכה להיות אשתי. מנחם בא פעם או פעמיים לבקרני. הוא התרשם מאוד מתמי והכריז בפניי ובפניה: “בחרת לך אישה טובה“.

התחתנו בקיץ בקיבוץ יפעת. בימי התיכון שלנו, כששנינו היינו עדיין נערים, נדרנו נדר כי מי שיתחתן ראשון השני ירקוד עם מטאטא בחתונתו. מנחם, שכאמור היה כבר שמשו של הרב צבי יהודה, רקד גם רקד. סיפור אחר מיום חתונתנו ססגוני עוד יותר: כיוון שהתחתנו בעמק יזרעאל ומנחם הגיע לחתונה בטרמפים מכפר חסידים, הצענו לו כי עם גמר השמחה נחזיר אותו במכוניתנו לבית הוריו. הוא סירב תחילה, אך לבסוף התרצה. כשהתקרבנו לביתו מנחם ביקש כי רעייתי, שהייתה כמובן עם שמלת כלה צחורה, תיכנס עִמו הביתה וכי אני אשאר מאחור. שניהם נכנסו לבית ולפתע שמעתי את מנחם אומר לאמו: “אימא, הבאתי לך כלה“. כשהתקרבתי האם הייתה חיוורת כסיד. צבע פניה היה כצבע שמלתה של תמי. רק אחרי כמה רגעים היא התאוששה וצחקה…

רגל בפוליטיקה

בעקבות משבר במדרשת שדה בוקר שבנו לירושלים. במקביל, מנחם תר אחר אהובת נפשו ולבסוף מצא את הדסה לבית מיטווך, בת קיבוץ לביא. הם התחתנו בשלהי 1972. מנחם המשיך להתנתק מחבריו. אפילו מאיתנו. הוא שקע לחלוטין בספרי הקודש ואנו המשכנו לפגשו לעתים רחוקות. כשנפגשנו, ואפילו כשסעדנו במשותף, הוא המעיט לדבר – ולמד ולמד ולמד. היו מחברינו שנפגעו מאוד מהתנהגותו החדשה. אני מעולם לא כעסתי עליו. כשהיינו נפגשים הוא היה מחבק אותי ומנשק אותי וקורא לי, כמו שקרא תמיד,"צביקל'ה", ואני השבתי לו, כפי שהרגשתי: "מנחמק'ה".

ביום הכיפורים תשל"ד פרצה מלחמת יום הכיפורים. מנחם גויס שוב לחטיבת הצנחנים ועבר קרבות קשים. אני, גם הפעם, יצאתי בחסד. אמנם גויסתי לחטיבת ירושלים, אך בעצם לא נלחמתי. אחרי המלחמה הזוג פרומן הפך למשפחה. בנם הבכור, יוסי, נולד כשנה אחרי המלחמה. אני נזכר בברית המילה שלו שהתקיימה על גג 'בית בר אילן' ברובע היהודי בעיר העתיקה, כשכולנו המתנו זמן רב לבואו של הרב צבי יהודה והכותל הציץ לו מתחתינו. מנחם והדסה החליטו לקרוא לבנם בכורם על שמו של יוסי יונאי, חבר ילדות של מנחם מכפר חסידים, שהיה מהראשונים שהגו את רעיון הקיבוץ העירוני ונפל במלחמת יום הכיפורים. כאב הנפילה של יוסי וכאב הנפילה של כמה מחבריו האחרים מעולם לא הרפה ממנו.

במחצית שנות השבעים כמעט לא התראינו. מנחם למד באינטנסיביות בישיבת הכותל ובישיבת איתרי ואנו כמעט לא נפגשנו. הוא החליט ללמוד לרבנות והוסמך לרב תוך פרק זמן קצר יחסית. את ההסמכה קיבל מהרבנים שלמה גורן ואברהם שפירא. באחד הימים שאחרי 'המהפך' של ה־17 במאי 1977, לקראת חצות, קיבלתי לפתע טלפון בהול ממנחם. הוא אמר לי קצרות: "הרב צבי יהודה קורא לך. הוא רוצה לשוחח איתך". נדהמתי, אך השבתי כי אתארגן תוך כמה דקות ואגיע בהקדם לבית הרב. כשנכנסתי לביתו הרב צבי יהודה הפתיע אותי בשאלה: "מה אתה, כאיש חילוני, חושב שיגידו החילונים אם יהיה שר חינוך ותרבות דתי?". עניתי בזהירות: "אינני נציג החילונים. אם הרב מעוניין, אומר לו את דעתי האישית". הרב צבי יהודה השיב שהוא רוצה לשמוע ואז המשכתי: "השאלה העיקרית הקשורה בכל שר היא האם הוא יהיה בעל לב פתוח לכלל ישראל. אם יקשיב ואם ירצה לקדם את כל חלקי האוכלוסייה. אין שום בעיה מיוחדת אם ימונה שר דתי או לא דתי".

למחרת, כהרגלי, הדלקתי את הרדיו כדי לשמוע את החדשות. הופתעתי מאוד כאשר הידיעה הראשונה באותן חדשות הייתה: "הרב צבי יהודה אישר למפד"ל לנהל משא ומתן על תיק החינוך". אגב, אז דובר על מועמדותו של הרב דרוקמן לכהונה זו ואותו הכרתי היטב. עדיין לא דובר על זבולון המר, שבסופו של דבר היה שר חינוך מעולה וכיהן בתפקידו משך 11 שנים. במבט לאחור נדמה לי כי באותן שעות, שלא במתכוון, מנחם עשה את צעדיו הפוליטיים הראשונים.

 עזבנו את אפרת

באותה העת ממש תמי ואנוכי החלטנו לעבור לקריית שמונה. פחות או יותר במקביל הדסה ומנחם החליטו לעבור למגדל עוז. אני חושב שמחשבותיו על יחסי יהודים־ערבים החלו רק אז. על כל פנים, אני איני זוכר שיחות מוקדמות יותר איתו בנושא זה. בשש השנים שבהן היינו באצבע הגליל הקשרים בינינו היו רפויים למדי. דומני כי רק פעמים יחידות, כנראה אחרי מטחי קטיושות, הוא הרים טלפון ושאל לשלומנו. פעם־פעמיים הוא גם הגיע לבקר. לאחר שלוש שנים הם עברו לתקוע. היחד עם כלל ישראל קסם לו תמיד.

אחרי שש שנים בקריית שמונה גם אנחנו הגענו לגוש עציון והתיישבנו באפרת. בחרנו לבנות בה את ביתנו משלושה טעמים עיקריים: ראשית, היא תוכננה כיישוב גדול של דתיים וחילונים. שנית, היא נבנתה על אדמות יהודיות והייתה אז לחלוטין בקונסנזוס. שלישית, חברנו הקרוב יהושע כהן משדה בוקר עודד אותנו לעבור למקום והשכנים נראו לנו ראויים. הגענו לאפרת בקיץ של 1983 והפכנו להיות בין 25 המשפחות הראשונות שהתיישבו במקום. בסופו של דבר נטשנו את אפרת אחרי שש שנים, כשהתברר לנו שאין שם אפילו מניין של משפחות חילוניות. אבל יותר מכך: הסתבר לנו כי רוב תושבי אפרת אינם מעוניינים שיהיו חילונים ביישוב. אספת תושבים שכונסה ב־1989 ונקראה להצביע בנושא קליטת עולים מברית המועצות פסקה: איננו מעוניינים בהם, כיוון שרובם חילונים והם עלולים להוריד את מחירי הדירות.

הודענו כבר באותה אספה כי גם בשל כך נעזוב את אפרת. מנחם, ששמע על כך באיחור, הצטער במיוחד ומיהר להגיע אלינו. הוא שוב ניסה לשכנע אותנו: בואו לתקוע. אבל אנו אמרנו לו כי פנינו דרומה, לירוחם.

המתח בין חילונים לדתיים הגיע לשיאו בשנות התשעים. אחת מתוצאותיו האיומות הייתה רצח ראש הממשלה יצחק רבין שהכאיב למנחם עד יומו האחרון. מאז, כך היה נדמה לשנינו, חלה התקרבות בין דתיים לחילונים. אחד מסימני ההתקרבות המרתקים היה דווקא בשבועות האחרונים של חייו של מנחם, במערכת הבחירות האחרונה ובעת הדיונים על הרכבת הממשלה החדשה. הספקנו לשוחח על כך כמה ימים לפני שהוא נאסף אל אבותיו.

למנחם, להיותו אספן־מצוות, לאנושיות יוצאת הדופן שלו, היה בוודאי חלק באותה התקרבות שחלה בשנים האחרונות. הוא הלך לעולמו אחרי שהשלים מעגל־חיים מקרב ומתקרב. אבל מנחם הצליח לחיות חיים שהיו הרבה יותר ממניין שנותיו והוא ימשיך להיות קשור לתהליכים היסטוריים־חברתיים־תרבותיים בעם ובמדינה. למשפחתו, לחבריו ולתלמידיו אין מנחם, אך הדרך המחברת שהתווה מחייבת את כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

בילדותנו חלמנו על מעפילים ומרגלים, אך כשבגרנו נותרנו מבולבלים מול לאומיות שבורה. מהרב שג"ר ועד דויד גרוסמן, מחנן פורת ועד יהודה פוליקר: על הדור שנע משואה למדינה ומקישון לחיפושיות.

השנים עוברות להן, ואני עדיין לא זקנה מופלגת, אבל אוטוטו… ככל שחולפות להן השנים אפשר יותר ויותר להסב ראש לאחור, לראות דברים ממרחק, למרות שגם במרחק הזה יש עדיין מן הקרבה. הנה, אני אומרת לעצמי, כך חולפים להם ימי שני דור, וכבר אני וחבריי נראים כמו שאנו זוכרים את מראה אבותינו ואמותינו, ולא באביב צעירותם – ואנו מידמים אפילו, מן הסתם, לסבינו ולסבותינו, הגם שמרבית בני דורי לא זכו להכיר את סביהם.

עם פטירתו של חברי מנחם פרומן אני חושבת על אנשים נוספים בני אותו דור שהכרתי, כאלה שהיו מבוגרים ממני בשנים אחדות או צעירים ממני במספר שנים. אני חושבת על הרב שג"ר ועל חנן פורת, ששניהם הלכו לעולמם בשנים האחרונות ושגם אותם הכרתי. אני חושבת גם על חברי דויד גרוסמן, על שלמה ארצי ויהודה פוליקר – וזאת רשימה מצומצמת שכל אחד בה נוצק בתבנית אחרת והביא ומביא את דברו לעולם באופן שונה, ועם זה – בני דור אחד אנחנו, הדור שנולד בין השנים 1945־1955.

אין דור אשר אינו יושב על קו שבר. הפתח שנבעה בשעה של שבר הוא שמאפשר ליצירתו של כל דור לפרוץ. עם זאת, כשאני מסתכלת על השבר שיצר את בני דורי, הדברים אינם קלים לי. גם כשאני מעלה עכשיו את הדברים בוערת בי הצלקת שנותרה, המחשבה עליה מחיה את מה שנדמה היה שהתאחה כבר.

בני דור אחד אנחנו. שלמה ארצי. צילום: קוקו

כולנו חסמב"ה

גם אם אנחנו, כילדים, לא יכולים לראות בעצמנו 'דור', והמונח הזה מתגלה והולך רק במבט לאחור, הרי שכבר כשהייתי ילדה הייתה תלויה מעלינו הסיסמא האינטימית, 'דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה אנחנו'. 'סיסמא אינטימית' אני אומרת, ואכן זאת הייתה לחישה שנלחשה לאוזן הקיום של כל אחד מאיתנו, ובה בשעה הצטלצלה ברמה גם בחצר וברחוב. גוף ראשון רבים לא רעם באוזנינו בחצוצרות ותוף, כי אם התנגן בפשטות של חליל. אנחנו נולדנו מיד למחרת השואה, ובד בבד עִמנו, רגע אחרי או רגע לפני שנולדנו, קמה מדינה ליהודים.

הכול היה חדש, יחד עמנו קם מילון מושגים חדש. בכל עיר ומקום נ;יכר היה קיבוץ הגלויות, ניכר בשפה, במלבושים. היו יהודי כורדיסטן שהלכו בשרוואלים ובמצנפות, היו נשים עם צמות דקות משוחות בחינה, היה הגנדור האירופי, במגבעות ובשמלות דקות כתפייה, היו הייקים, שייכים מאוד ובה בעת גם שומרי דיסטנס.

העברית של ילדותנו הייתה מדוברת באינספור מבטאים, ושפת הדיבור שלנו עצמנו הייתה מצורפת ממילים ופתגמים ביידיש ובערבית וברוסית, משרידי מילים של אנגלית מנדטורית ואפילו מרמזים תורכיים ששרדו מזמן השלטון העותמאני. במקביל, הייתה לנו עברית עשירה, למדנו חלקים רבים מהתנ"ך על פה, וגם השפה שבספרים, כולל זו שבספרי הילדים ובספרי הנעורים, הייתה שפה מרובדת – שימשו בה לשון יומיומית ולשון מקראית, לשון משנאית ולשון תלמודית. הן הסופרים והן המתרגמים משפות זרות לא ניסו להקל על הקורא, נהפוך הוא, הם הציפו את הכתוב ברובדי־לשון, הביאו מילים מנבכי העבר, עד שנדמה היה שגם השפה קיבצה עצמה ובאה, ממרחבי הדורות, לדור עמנו.

'דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה אנחנו' לא הייתה אמירה גרידא, זו הייתה תחושה שרחשה באוויר ונלכדה בשירים המושרים, שירי בנייה ותקומה, שירי נופים ומקומות, שירי דייגים וספנים, פסוקי תנ"ך מולחנים ופסוקי שיר השירים, שירי אהבה וחולין, שירי הבל ורעות רוח ושטות. גם ב'סתם' לא הייתה סתמיות.

ובתוך כל אלה התנשמה השואה מאחורי כולנו, בין אם דובר בה ובין אם נשתקה בקול. רוב רובם של הורינו באו משם, כשהם מותירים מאחור עולם ומלואו. כמעט לאף ילד, כמו שכבר הזכרתי בתחילת דבריי, לא היו סבא או סבתא, ורבים מאיתנו, כמוני אני, היו קרויים על שם מי שנשאר שם מאחור, שם שהיה נושף את עוצמתו ואת אובדנו בעורפנו.

אבל לנו, כילדים, הייתה תחושה שגם אם משם אנחנו נובעים, הרי שאנחנו חיים בעידן אחר, חדש, שאנו עצמנו בגדר חידוש. דומה שכבר הדור שקדם לנו, דור הפלמ"ח, ראה בעצמו דור של נעורי נצח. נדמה היה שהזקנה חלפה לה עם הגלות, ומעתה ואילך רק צעירים נהיה תמיד. הנה בני דור הפלמ"ח, יפי הבלורית והטוהר, היו מבוגרים מאיתנו ובכל זאת נשארו עדיין נערים. הרי כך הם גם קראו לעצמם בשירים שכתבו, כמו 'הבא ברכה לנערים כי באה עת', או 'אז מנגד יצאו נערה ונער, ואט אט יצעדו הם אל מול האומה' או 'אז פסע קדימה נער גבה קומה, ויאמר לה אמא, אל לך בדמעה'…

הארץ הייתה שקועה במאבק. היו מסתננים שפלשו מעבר לגבולות, בירושלים של ילדותי היו יורים מפעם לפעם מעבר לחומה שעל פניה חלפתי מדי יום בדרכי לבית הספר, אבל קיננה בנו תחושת צדק עמוקה, הרגשה שכולנו כמהים לשלום הגם ששומה עלינו להמשיך, על כורחנו, להילחם על חירותנו. היו בינינו גיבורים, ובחשאי, ואולי לא רק בחשאי, גם כל אחד מאיתנו היה גיבור. כמו חברי חסמב"ה בלשנו גם אנחנו אחרי אויבים ומרגלים, בחלומות לילותינו היינו מעלים מעפילים ארצה. ניתן לומר שקלה וחמורה התלבשו בנו יחדיו, כשההירואיות לא עמדה בסתירה להומור חופשי, לפזיזות ולקלילות. היינו ילדי תקווה וגאווה. הקיבוץ היה של כולנו. לכולנו הייתה שושנה דמארי. כשטעו לראות בי קיבוצניקית או תימנייה לא ידעתי את נפשי מאושר. פשוטים היו הדברים וחיים, מותר היה בם לנגוע, מותר היה, כך פשוט, לאהוב.

סליחה שניצחנו

ופתאום, כמו באבחה, בלא שנחוש בחיתוך הקוטע בעצם רגע התרחשותו, נבקעה אותה תודעה.

איך ומתי בדיוק התרחש הדבר? דרכי דברי הימים נסתרות הן. לא מזמן, כשהלכתי לטייל עם אחי, יהושע, הוא אמר לי בתוך שיחתנו, כבאגב, שנקודת המעבר בהוויה שלנו היא מלחמת ששת הימים, שהיא היא גם עת בקיעת 'החיפושיות'. היום, כשמדברים על מלחמת ששת הימים, מתלווה מיד לשמה הצירוף 'האופוריה שאחרי'. נוטים לשכוח את הפחד הנורא שלקראת המלחמה, את התחושה שהכול עומד להיגמר, את השטחים שהוקצו לבתי קברות המוניים, את צעקת החדווה שבקעה מפיות כולם כשהתברר שניצלנו, שיצאנו מחשכה לאור גדול.

מלחמת ששת הימים, שהייתה השיא למהלך שתיארתי קודם לכן, לאותה תחושת ההתחדשות ופלא, הייתה גם קו פרשת המים. ניצחנו. הנה אנחנו חיים. חיים מאוד. וכמו נער מתבגר החש נבוך בתוך גופו שגדל פתאום, נכנסה בנו תהייה באשר לאופן התיאור את עצמנו – העודנו כדוד מול גוליית, לאחר ששת הימים האלה? מי ומה אנחנו, חזקים? חלשים?

זמן קצר מאוד לאחר המלחמה הוציא אפרים קישון את הספר 'סליחה שניצחנו', ובו הוא יוצא כנגד אותם שהתנצלו על עצם הניצחון. בה בעת, מן העבר שמנגד, אם אתייחס לדברים שציטטתי מפי אחי, עולה ובאה תופעת החיפושיות. חברי החיפושיות הביאו איתם מהפך, שבא לידי ביטוי לאו דווקא בקו המוסיקלי אבל גם בו. הם נשאו עמם ניחוחות של חופש ממין אחר, משוחרר מגבולות והגדרות, משוחרר מחוקים. אם אנחנו הרגשנו קודם לכן שאנחנו בני חורין בארצנו, הרי שהם דיברו על חירות מזן שונה.

מבלי שנתנו לבנו לכך, נשאו עמם שיריהם ניכור לכל מה שנדמָה כעצם מעצמותינו. האהבה שעליה דובר בשיריהם הייתה אהבה אחרת, לא זו הרומנטית שהורגלנו אליה, לא האהבה שיש בה נאמנות מעבר לכל המהמורות, שיש בה מסירות נפש, מסירות שמגעת, אם צריך, עד מוות. האהבה החדשה הייתה פתוחה, משוחררת, מעבר למושגי השייכות שלנו. זו הייתה אהבת הפרפר לפרח, אהבת משב הרוח לשיער המתבדר. הם גם חזרו ואמרו 'עשו אהבה, לא מלחמה', בעוד שאנחנו לא חשבנו שיש סתירה בין השניים, להיפך, נהגנו לחשוב שמי שאוהב חייב, לעתים, להילחם. אגב יוצאם נגד המלחמה בווייטנאם, הם יצאו נגד כל מלחמה באשר היא. הם דיברו על רוחניות, מבקשים להעלות את הגוף למדרגת הרוח, בעוד שאנו, לאחר כל שנות הגלות, ניסינו להשיב לרוחנו את הגוף.

חופש מוזיקלי משוחרר מלאום ומורשת. החיפושיות, 1964. 
צילום: הארכיון הלאומי

הם לא שרו את שירת הגיבור כי אם את שירת האנטי גיבור, את שירה של אלינור ריגבי, שירם של האנשים הבודדים, אותם הזרים לחברה ואינם חלק מהכלל, הם שרו את שירת השוטה שעל הגבעה. השאלה החלה נשאלת לא רק על מושג הגבורה, כי אם על עצם הגבריות. בעולם המושגים שהביאו החיפושיות לא היה עוד הגבר החזק והתומך והאישה שמבקשת רק לנוח בין זרועותיו. בכיוון המוסיקלי שהם פיתחו לא חיפשו עוד אצל הגברים קול גברי, כקולו של פול רובסון למשל, או כקולם של זמרי מקהלת הצבא האדום. קולו של גבר יכול היה לשיר בלבוש קול אישה, ולהיפך.

גם לזיקה ההיסטורית שוב לא הייתה חשיבות בעולמם של חברי החיפושיות, ולא לעושר הלשון, או למורשת. אם הייתה היפתחות למורשת כלשהי, הרי שזו הייתה היפתחות למורשת המרוחקת של המזרח, של הבודהיזם, שלא מכיר באחיזה טוטאלית ושואף להרפות.

וכך, לנגד עינינו, העולם שעליו צמחנו, ובו זרוע נטויה – לאו דווקא במובן הקשה של המילה, שהרי אותה זרוע הייתה נטויה למכה אך גם לתמיכה ולליטוף, זרוע שדין וחסד משמשים בה יחדיו – הפך פניו, מייחל לחסד שאין בו דין. בהדרגה חלחלו הדברים לתוכנו. לא בבת אחת, טיפין טיפין ועקב בצד אגודל, מצאנו עצמנו מבולבלים.

מנוגעים באהבה

כשאני עוברת על הדברים שכתבתי, יכולה להשתמע מדבריי ביקורת על השינוי שחל בכולנו. גם אם ביקורת מעין זו קיימת, הרי שאסור להישאר בה. בתוך דברי הימים באים סודות הקיום לידי ביטוי בכל פעם באופן אחר, ורוח הזמן המשתנה היא ביטוי לסוד המציאות שאין לה סוף, שאינה יכולה לקרום צורה אחת בלבד. הרי גם על אדם יחיד, בכל דור ובכל עת, ללמוד במהלך חייו שוב ושוב, מתוך הבקעים בחייו, איך ומה ולאן, ומה שהיה נכון לגיל מסוים, לתקופה מסוימת, מיטשטש ומחליף צורה. כשם שהנחש, על פי המדרש, מכיש ומטיל ארס במוצאי האיילה כדי לעזור לה להביא ולד לעולם, כך מכיש הנחש, שמהותו היא שינוי, כל דור ודור, כדי להפיק ממנו את פריו.

עם תהפוכות העתים, מצאו עצמם לפתע גם בני הדור שלי בעולם שמושגיו התהפכו. הם נשארו בעומק לבם רומנטיקנים, מסירות הנפש עדיין פעמה בהם, אבל הרומנטיקה אצלם הייתה שבורה פתאום, נבוכה, נזקקת לניסוח מחודש. לאן לנתב אותה לא היה ברור עוד.

התופעה שהנצה לאחר מלחמת ששת הימים באופן סמוי נפתחה לרווחה לאחר מלחמת יום הכיפורים. השואה, שנדמתה עד אז כַּתוהו שֶׁרָגַש לפני בריאתנו, קמה פתאום מחדש, כאיום של אמת. היא הפכה בת שיח ביומיום שלנו, לא רק ככאב פנטום נורא כי אם כתהום הרובצת באופן קבוע מתחת רגלינו. בעקבות תחושת ההלם צצו, מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו', כשזו הראשונה מנסה להשיב את הדברים לקדמותם, לשחזר את אש העבר, בעוד השנייה מנסה למתן את הבערה, לנתבה לנתיב שונה, הופכי, המתקן את הכיוון שאליו פנו הדברים.

כל אותם אנשים בני דורי שאת שמותיהם מניתי בראשית דבריי מצאו עצמם, כך או אחרת, מול הבקע הגדול. כל אחד מהם ביקש לו דרך להמשיך – מי בניסיון לצלול לעומק השבר ובמעמקיו למצוא אחיזה, מי בדילוגים מעליו, מי בפרישת כנף, מי בשאיבת האוויר לנשימה דווקא מתוך החלל הריק שנוצר.

אבל כולנו נשארנו מנוגעים באותה אהבה. לא ניתן למחות אותה מתוכנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

חצי שנה אחר פטירת הרב מנחם פרומן מנסה אלמנתו, הדסה, ללמד את עצמה לא לפחד, לא מהחיים ולא מהמוות, מזהה גאולה בפמיניזציה של הדת ורואה את עצמה כ"ממשיכה את הדרך שלו"

ברגע שעברתי את שכונת הר חומה הירושלמית נכנסתי לדריכות גבוהה. זאת לא הפעם הראשונה שלי בגוש עציון. אפילו לא הפעם הראשונה שלי בתקוע. את כל הקיצים של ילדותי העברתי לא רחוק מכאן, ביישוב מֵצד; ועדיין, המקום נראה לי זר, והדבר שהכי מפחיד אותי כרגע זה ללכת לאיבוד בשטחים. "בכיכר, המשיכי ישר", מכוונת אותי האישה של הווייז. לפני כמה שנים ביקשתי משירות ג'י־פי־אס אחר לכוון אותי לאריאל, אבל המכשיר סירב. "לא ניתן לנווט. המסלול עובר מעבר לקו הירוק", הייתה התשובה הרשמית והמפתיעה (אותי לטובה, את אחי שאותו הסעתי – לרעה, עד כדי עלבון ממש). אבל האישה של הווייז מוכנה ללוות אותי בלי גבולות, עד לשער היישוב תקוע.

המחסום מתרומם בלי שאלות ואני תוהה למה הוא שם אם אף אחד לא טורח לגשת אליי ולתהות על קנקני. אולי האוטו שלי נראה יהודי מספיק כדי לא לעורר חשד. בתוך היישוב אני כבר מרשה לעצמי ללכת לאיבוד באופן מפואר. אחרי חצי שעה של נסיעה סביב אותה כיכר אני נאלצת להודות בכישלונה של חברתי הוירטואלית ומתקשרת לבקש עזרה מהדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן. הדסה לא זוכרת את שם הרחוב שבו היא גרה כבר שלושים שנה. במקום זה היא שולחת אותי לחפש חורשת עצי חרוב וטרקטור ישן, ואחרי עוד כמה תעיות בדרך אני מוצאת את עצמי בגרסה מוקטנת של בית ילדותי. אותו מדף ספרים ואותן תמונות של רבנים על הקירות. כמעט אותו ריח.

גם הדסה פרומן נראית לי מוכרת, כאילו יכלה להיות חברה של אמא שלי בימים אחרים. אני מרגישה צורך עז להתנצל בפניה מראש על העובדה שכנראה אתאר אותה אחרת מאיך שהייתה מתארת את עצמה. "אגיד לך את מה שאמרתי לילדים שלי – אני אהיה החומרים", היא אומרת. "מה שתעשי מהם זה כבר שלך. אני בטח אפילו לא אקרא את זה".

"המחסום היחיד שקיים כאן זה הפחד". הדסה פרומן עם נכדיה. צילום: יוסי אלוני

אז למה בעצם הסכמת להתראיין?

"כי ביקשת".

תודעה של חבורה

את יודעת, היה לי קשה לבוא לכאן.

"כי פחדת?"

גם.

"בואי אני אספר לך סיפור על פחד. ביום שישי אחד נסעתי עם שני בנים שלי לרוג'ום־א־נקה, תחנה בריטית ישנה, מקום מאוד יפה במדבר. זה באזור של סעיר – כפר שרק אזכור השם שלו מבהיל אנשים. אנחנו מגיעים ורואים חבורה של גברים, גברתנים כאלה, ואנחנו אומרים, טוב, אנחנו בבעיה. ואז הם קוראים לנו, 'בואו הנה, עשינו בשר. תאכלו איתנו'. אנחנו שואלים, מאיפה אתם? הם אומרים, מסעיר. ואומרים לנו, 'יאללה, בואו, אנחנו אחים, שכנים. בואו תאכלו'. ואז התחלנו ככה לדבר איתם. הם אומרים, 'בואו לכפר שלנו, אנחנו נשמח אם תבואו. למה אתם לא באים?'. אז אמרתי, שנים אנחנו לא באים אליכם. ואז אחד מהם אמר, היה יכול להיות כל כך טוב, רק הפחד הורג אותנו".

זו לא קצת אידיאליזציה? יש לפחד יתדות מאוד חזקים במציאות. באיתמר משפחה שלמה נרצחה בשנתה.

"בטח! יש סיבה לפחד הזה. וכאן? אנשים נרצחו על הכביש הזה. בנאדם נרצח בהרודיון, ושני ילדים נרצחו כאן בוואדי, רצחו אותם באבנים. אבל הפחד הזה בונה חומות. אז אני אומרת, יש זהירות ויש פחד. אפשר להגיד שלחיות זה מפחיד, נכון? זה מה שהיה חזק אצל מנחם – שהוא לא פחד. הוא היה נוסע לעזה להיפגש עם חמאס לבד. בלי שום הגנה, בלי שום ליווי. הייתי שואלת אותו, אתה לא פוחד? כל הפגישות שלו עם ערפאת – אתה לא פוחד? הוא פחד מתאונות דרכים. זה גם סוג של בחירה, שאתה מסמן לך את הגבולות של הפחד שלך. פחד הוא גם הרבה מאוד חוסר מוכנות לפתוח דברים שאתה לא מרגיש שאתה לגמרי שולט בהם".

ועדיין, גם אם אני לא שולטת על החיים שלי, יש החלטות נבונות יותר ויש פחות. הפחד בכל זאת מגן עליי.

"אני חושבת שצריך לעשות את ההבחנה בין זהירות לבין פחד".

זו סמנטיקה, גם הזהירות מרחיקה אותי ממה שסימנתי כמסוכן.

"אבל רוב הדברים זה הדמיון שלך. זאת אומרת שבמידה מסוימת זה שומר עלייך, אבל אם את נותנת לזה את האחוז הריאלי ששם זה באמת שומר – אז היית רואה שמרוב הדברים היית כבר מפסיקה לפחד. רוב האנשים מפחדים לבוא לכאן, למשל. הם גרים באפרת ולא יגיעו לכאן בגלל שהאזור הזה זה כבר אזור אחר, לא מוכר ומפחיד".

אני לא הייתי מצליחה לישון כאן. לא הייתי עוצמת עין. אפילו בבית שלי בתל אביב, אם אני לא מפעילה את האזעקה אני לא רגועה.

"זה באמת לימוד".

נניח שאפשר ללמוד לא לפחד לגור במקום כזה, אבל השאלה היא אם זאת דרך שאפשר להתוות לאחרים?

"אני מחויבת לעצמי ולקב"ה. וכל אחד, באותו אופן, מחויב לעצמו ולקב"ה. מה שיקרה מתוך זה – זה דבר שלא נמצא בתודעה שלי ולא נמצא במחויבות שלי. ואני דווקא קיבוצניקית, שגדלתי על ברכי 'מה שכולם', אבל מה שכולם יעשו ולהתחשב ברצון של כולם לא נראה לי חשוב ולא נראה לי נכון".

גם כאיש ציבור?

"גם כאשת ציבור אני מחויבת כלפי הקב"ה על האמת הפנימית. לנסות כל הזמן מחדש, בענווה, לזהות מה האמת ומה אני עושה איתה. והקב"ה כבר יעשה מזה משהו. את יודעת, הרבה פעמים אנשים עושים המון חשבונות בשביל הציבור וזה יוצא רע. אני לא כל כך רוצה לחיות בתודעה הזאת של 'איך אנשים יפרשו את הדברים שלי'".

מה עם "חכמים היזהרו בדבריכם"?

"כן, אני צריכה להיזהר בדיבור שלי, אבל אני לא רוצה לדאוג מה שיגידו ואיך יפרשו. אני מרגישה שאם אני אהיה מספיק מבוררת ונקייה ביני לבין עצמי, זה יצא טוב".

כלומר, את מי שאת, ומי שמסביב יכול לבחור מה לקחת מזה.

"נכון. אבל יחד עם זה, כן יש בי תפיסה שאני חלק מאיזו הוויה רחבה שנותנת לי את המשמעות לקיום שלי ושמולה אני עושה דברים. אני גרה ביישוב, אני לא גרה בתל אביב. ואני חיה באיזשהו אופן גם תודעה של חבורה כאן. היא נותנת לי את ההקשר שבתוכו אני חיה, וגם נותנת לי כוח להיות אני".

צילום: מרים צחי

דת נשית

את מרגישה שהיו מקומות שבהם דברים שהרב אמר לא הובנו?

"את שואלת שאלות מאוד תמימות בעיניי. המון שנים הוא היה מדבר והיה מעורר כל כך הרבה כעס ורוגז".

אז אדייק את השאלה: האם אמר דברים כדי לעורר מחלוקת?

"זאת שאלה טובה, כי אני לא יודעת. הוא היה באמת איש שלום, אבל הוא גם אהב לעמוד במקום שבו אף אחד לא אוהב לעמוד. היו שנים שממש נראה כמו זאב בודד על הר, עומד וקורא את קריאותיו. הוא מאוד לא אהב, גם באמירות הכי פנימיות שלו, להיות פוליטיקלי קורקט. הוא לא היה קונבנציונלי. אהב לחדד את הדברים עד הסוף".

אני מנסה לחשוב על המקום הרגשי של לעמוד בודד על הר. זה שנים של מה, של תסכול?

"אני תהיתי על זה. כי בסך הכול, כל כך הרבה שנים הוא חלם להגיע למצב שבו לכל אחד יש מקום. ועוד תוכנית נפלה, עוד תוכנית לא התקיימה. ואני תוהה – הוא לא הרשה לעצמו להיות מתוסכל? או שהוא פשוט היה כזה עקשן? והמקום הזה שהוא אומר דברים שהם חידוש בשביל כולם והופך את כולם – אני חושבת שהוא אהב את המקום הזה. הוא היה אדם מאוד חופשי, אדם אמיץ. הוא לא היה צריך את האנשים שיגידו לו ‘כן, כן, כן‘. אבל זאת שאלה, כי הוא היה אדם של ציבור. הוא עמד על סלע המחלוקת. בשביל השמאל הוא היה מתנחל, בשביל הימין הוא היה איש שמאל קיצוני מאוד, עד ירושלים ועד בכלל“.

עד ירושלים?

"כן, היתה לו גם תוכנית שירושלים צריכה להיות בינלאומית. לפחות הר הבית".

מה עוד?

"הוא לא ראה שתי מדינות לשני עמים. הוא התנגד לגבולות מדיניים, אמר שזה יביא למלחמה, לא לשלום. כשהאופוריה סביב אוסלו הלכה ודעכה, הוא ראה בזה הזדמנות להתחיל לדבר על שלום אחר. לא של הפרדות, אלא כזה שצומח מתוך השטח. הוא האמין בזה – בתור מישהו שחי עם הערבים, הוא האמין שהם לא נמצאים רחוק. יש בהחלט רצון פשוט בתוך ה'עמך' שלהם – ואני מקווה שגם שלנו – לחיות ביחד בשיתוף כלכלי, תרבותי אנושי".

זה לא מדויק להגיד שאתם חיים עם הערבים. יש גדרות. מחסומים.

"לא, אין מחסומים".

עברתי במחסום בדרך לכאן.

"אני הייתי מוותרת עליהם ברגע. אנחנו בתודעה שלנו לא חיים עם מחסומים. המחסום היחיד שקיים כאן זה הפחד. אנשים שנוסעים דרך כפר ערבי לא יעצרו כי הם מפחדים. אבל מי שעוצר וקונה שם, רואה שבכפר יש כבר שלטים בעברית – כאן יש מכולת, כאן אפשר לקנות חומרי בניין. המחסום היחיד האמיתי שקיים זה הפחד. בשטח כאן אין כל כך הפרדות – חוץ מסעיר, כמו שאמרתי לך. לשם לא נכנסים".

אני גדלתי ברובע היהודי וגם אנחנו קנינו במכולת אצל הערבים, ועדיין הגבולות מאוד ברורים. ויש תחושה של שנאה, שהיא נפרדת מהפחד.

"זה הדבר הבוער והקריטי שצריך לשנות ולפתוח. לפתוח את הפחד ולפתוח את הלב. אצלו זה היה קיים. בדיוק עכשיו דיברתי עם אנתרופולוג שהגיע מארה"ב וליווה אותו בשנה האחרונה. הוא סיפר לי שהיה איזה מסגד ששרפו. כשמנחם הגיע לכפר, הוא היה סוער מאוד. על הקיר שמתחת למדרגות היה ה'תג מחיר' וההשמצות שהם כתבו, והוא עמד שם מעל המדרגות של המסגד כשההמון הזועם למטה. אווירה מאוד קשה. הוא עמד עם הכיפה והזקן שלו והתחיל לצעוק – 'אללה הוא אכבר', וכל הקהל התחיל לצעוק איתו. והוא צעק בחום לב וכל הקהל איתו, 'אללה הוא אכבר!'".

זה סיפור מרגש מאוד.

"את יודעת שהוא היה אומר שהתרגום הכי מדויק של 'אללה הוא אכבר' זה 'השלום ינצח'. זה התרגום המילולי. שלום הוא שמו של אלוהים גם אצל המוסלמים וגם אצל היהודים. ואכבר – זה הכי גדול, המתגבר. זאת אהבה וראייה נוקבת של המושג שלום. לנקוב את המציאות עם השלום הזה. הוא קיים, הוא נמצא בשורש של הקיום שלנו והוא ינצח. הוא ראה את זה מהמקום של החיבור הדתי דווקא. הוא אמר – כולם עומדים עם אלוהים. אלוהים שם אותנו באותו מקום. האדמה היא שלו – לא שלנו ולא שלהם. והוא בעזרת השם יחבר אותנו במקום הזה. ומי שלא מתחבר בעזרת השלום – הוא לא יהיה כאן. כאילו שזהו התנאי שלנו להיות במקום הזה".

ללכת לעמוד במסגד ולצעוק "אללה הוא אכבר" – זה רק גבר יכול לעשות, כי יש לו גישה למקום כזה. אבל זה גבר שחושב אחרת, להיכנס בלי כוח.

"להיכנס לגמרי למקום של האחר ולהיות לגמרי אתה".

שזאת פעולה מאוד נשית.

"מנחם היה מדבר הרבה על הפמיניזציה של הדת, שזה תהליך שהדת עוברת. לקבל את הפן הנשי. היה אומר שזה הסימן של הגאולה. שהדת תהפוך להיות דת של קבלה. העולם של הנסתר יבוא לידי ביטוי".

המשך אחרי המוות

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

"אני לא יודעת אם הייתי מגדירה את עצמי ככה. עצם ההגדרה זו כותרת, ואני לא בהגדרה ואני לא תחת כותרות. אפשר להגיד שבאופן מסוים אני מאוד חוגגת את כל היסודות הנשיים שלי. הלימוד שלי הוא כזה. באיזה אופן אני ממשיכה את הדרך שלו – בדרך שלי, עם הכלים הנשיים. בערך בשלושים למותו הלכתי לישיבה שהוא היה מלמד בה זוהר. שעה וחצי עמדתי ולימדתי זוהר מול התלמידים והרבנים, וזה היה להם ממש בסדר".

מה בסדר? זה מדהים!

"נכון, נכון, אני מאוד התרגשתי. בתודעה שלי עכשיו אנחנו שנינו עושים את זה. אני מאוד אוהבת ללמד גברים. יש בנחלאות בית מדרש אלול לזכרו, גברים ונשים שלומדים ביחד. יש משהו מאוד חזק בלימוד הגברי שמתקיים לצד הלימוד הנשי. אני מאוד מאמינה שזה יכול להפרות".

נדמה שאת לא חווה את המוות בדרך שבה אני מבינה אותו, כפרֵדה.

"רבי נחמן אומר שזה כמו מעבר מחדר לחדר. מי שבעולם הזה עבד על הכלים הרוחניים שלו, על שפות נוספות, אז השפות האלה נמשכות. אפילו מתעצמות. מי שלא פוחד רואה שזה גם קורה. לעמוד מול המוות ולהבין שיש כאן משהו חדש שקורה לי. שיש המשך, שדרוג. אין הפרדות, הכול ממשיך. הפחד עושה את ההפרדה הגדולה".

אז הדבר היחיד שאני צריכה לקחת מהמפגש שלנו היום זה להפסיק לפחד.

"זה הלימוד הגדול שיש לי כל הזמן, בזמן האחרון".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד תשרי תשע"ד, 18.9.2013

היחיד ברומן "תמול שלשום" שתמצית חייו היא אנטי־פלגנות הוא הרב מנחמקי, המזכיר לי את ידידי הרב מנחם פרומן

בזכות סרטה של איטה גליקסברג "ש"י עגנון, מוקדש לנוות ביתי", ששודר לאחרונה על עגנון בערוץ הראשון והוכיח עד כמה נחוץ לנו ערוץ טלוויזיה ציבורי, חזרתי וקראתי את הרומן החשוב לו – "תמול שלשום". עשיתי זאת בפעם החמישית או השישית, אך הפעם שמתי לב לדמות שהיא לכאורה שולית ברומן: לרב מנחמקי ממושב העובדים עין גנים. דמותו של מנחמקי (כך קראו לו בעין גנים) הזכירה לי את חברי ורעי הרב מנחם פרומן ז"ל, שכל כך חסר לי ולרבים. בזכות ידידותנו רבת השנים, עוד מימי תנועת הנוער והקיבוץ, נהגתי לקרוא לו "מנחמקה".

לומדים במשותף. הרב מנחם פרומן צילום: מרים צחי

הצד השני של האבן

ש"י עגנון – שתמיד תהיתי כיצד השלים את "תמול שלשום" בימי מלחמת העולם השנייה – מתאר בספרו את ארץ ישראל הקרועה והמפולגת בראשית המאה העשרים. עגנון מציב מראה מגדילה בפנינו ומראה לנו כי אפילו בשעה שמספר תושבי הארץ היהודים היה קטן ממספרם בבית שמש דהיום, הציבור היהודי היה שסוע לחלוטין: חלוצי היישוב החדש כנגד חרדי היישוב הישן, פועלי יפו והמושבות מול יקירי ירושלים, שוללי הגולה הקנאים ולעומתם אלו שהגולה השתרשה בתוכם, אנשי האת והמעדר נוכח אנשי הספר והחדר, אנשי החריש והדיש ומולם אישים כר' גרונם יקום פורקן ור' פייש.

מנחמקה פרומן ואני שוחחנו לא פעם על השסעים בתוכנו. ביכינו את העובדה כי שסעים וקרעים רודפים אותנו בכל עת, מימי המקרא ועד ימינו. לא אחת דיברנו על כך שאפילו בשעותינו הקשות ביותר, בימי השואה, וכן בשעותינו הגדולות, בימי התקומה, הפלגנות אופפת אותנו. יונתן רטוש, שנהג לשחק במילים, היה טוען כי "בישראל הכול ממופלג": "הכול מפלגתי, הכול פלגני והכול נעשה באורח מופלג".

כשקראתי הפעם בספרו של עגנון נזכרתי בתהליכי החזרה בתשובה של חברי מנחמקה. כשאלו הלכו ותמו הוא בא אליי ואמר לי בהומור־שחור אופייני: "נתראה מהצד השני של האבן". במילים אחרות: הקרע ביני הדתי ובינך שאינו דתי עתיד להפוך לזריקת אבנים זה על זה. שנינו חייכנו בכאב, שכן ידענו כי הדברים משקפים מציאות ישראלית קשה, אך הקשר בינינו יהיה תמיד אחר.

האחד והיחיד ב"תמול שלשום" שתמצית חייו היא אנטי־פלגנות הוא הרב מנחמקי. רק הוא ידע לאחד עולמות ולשלב את החילונים ואת הדתיים, את השמאל ואת הימין, את אנשי המעדר ואנשי הספר. מנחמקי הוא הדמות היחידה ברומן זה המוכיחה את האפשרות הקיימת לסינתזה בין האמונה הדתית לבין החלוציות. באישיותו מתגלה האפשרות לאיחוי הקרע בין עולם המצוות ובין מצוות בניין הארץ. ממש כמו שחברי מנחמקה השתדל והצליח לעשות זאת – כך הרב מנחמקי היה אחד היחידים שזכו לכך.

אנשי עין גנים מכונים אצל עגנון "נאמני הארץ". רק הם נקראים כך. בעיניו פועלי אותו מושב עובדים – וראש וראשון להם מנחמקי, שעגנון נוקב רק בשמו – הם "מין עדות חיה ונאמנה לאפשרות קיומנו בארץ". המושב עין גנים לא היה זקוק לתמיכת הברון ולא נזקק ל"כספי החלוקה", הוא צמח ופרח בזכות "סיעה קטנה של חברים שהיו דבקים בארץ ואמרו, אנו לא נזוז מכאן". כל כולו הינו תוצר של התמסרות אין קץ ושל נכונות להקרבה עצמית: "הם היו מהלכים יחפים, לפי שחסו על מנעליהם, אבל לא חסו על עצמם". התוצאה – רק במושב עובדים זה "גדלו הגנים והצליחו ועשו שתילים נאים, שקילוסם עולה מכל פה, ורבים באו לקנותם".

מנחמקי של עין גנים הוא גליצאי יחיד (עגנון מקפיד על שיוכו…), הוא מטובי בניה של "ארץ ישראל העובדת", ויחד עם זאת הוא מקפיד על שמירת מצוות. בצעירותו היה רב בגולה, אבל הוא ויתר מרצונו על כס הרבנות ונמשך לעבודת האדמה בארץ ישראל. מנחמקי הוא איש של עמל כפיים, למרות שמדי פעם דוחקים בו שיהיה דיין ויפסוק במחלוקות שונות. הוא "לא רצה זאת, אף על פי שהיה דחוק"; "אפילו דבר שיש בו אבק רבנות שנוא עליו". הוא צנוע, חסכן ומסתפק במועט. "כל עבודה שנזדמנה לידו כשרה היתה בעיניו ואפילו טרחתה מרובה ושכרה מועט". כשהוא נאלץ לעבור דירה היה "נוטל עמו את הקש שבמיטתו אף על פי שהיה מעוך מחמת יושנו". וכן: "הוא מדקדק בכסותו שתהיה נקייה" וכש"מצא בה קרע היה מתקנה בעצמו".

בכלל אדם מוזר

בימים שעגנון מתארם ב"תמול שלשום" חי במקום אהרן דוד גורדון שרבים כינוהו "מצפנה ומצפונה של ארץ ישראל". גורדון אמר על עצמו: "הן אני בכלל אדם מוזר בהרבה מובנים, ואולי בכל המובנים". ועוד אמר: "קודם כל אני יהודי מהדור הישן… על פי שורש נשמתי, על פי כל ישותי". וגם אמר: "אני אוהב כל כך לשמוע דפיקות לבבות חיים, ערים, דפיקות שונות בטעם הקול, בצבעו, במזגו, וממרחקים ומעמקים שונים, כשהן מצטרפות ומתאחדות להרמוניה אחת". ידידי מנחמקה הכיר היטב את כתבי גורדון. יחד למדנו אותם אצל מורנו ורבנו פרופ' אלי שביד. בעיקר בצעירותנו שוחחנו על אודותיו לא פעם. אני יודע היטב עד כמה "הזקן" עורר אמפתיה אצל מנחמקה.

מנחמקי של עגנון היה צמוד ל"גמרא אחת שהיה לומד בה". עגנון מספר עליו את שפועלי העלייה השנייה היו נוהגים לספר על גורדון, כי אחרי יום עבודה מתיש מעולם לא ויתר על תלמודו ו"היה לומד בעמידה" כדי שלא יירדם. וכש"נעשו רגליו קהות מרוב עמידה היה חולץ את מנעליו ומניח בקבוק ועומד עליו". אני זוכר את מנחמקה במצבים דומים.

מנחמקי מעין גנים מופיע גם בחלקים האחרונים של "תמול שלשום". בשעה שיצחק עמד לישא את שפרה החרדית הוא מופתע לפגוש שוב את מנחמקי שהכירו במושב העובדים. הפעם עגנון קורא לו מנחם, שם שהולם יותר את ירושלים והוא שונה מהכינויים הנפוצים בהתיישבות העובדת. יצחק פוגשו בבית המדרש שבעיר הקודש "כשהוא עומד לפני ארון הספרים ומעיין בספר".

לכאורה, הפועל העברי סב לאחור וחזר בו מחלוציותו־ציוניותו. אולם מנחמקי־מנחם מסביר ליצחק קומר: ראשית, ירושלים יקרה לי, כשם שהיא יקרה לכל יהודי. "כשיהודי נמצא בירושלים אין שואלים אותו מהו עושה כאן, שעצם הווייתם של ישראל בירושלים היא בכלל עשייה". שנית, באתי לבדוק עניין חקלאי: את גורלה של נחלה במושבה מוצא (שעליה אמר ברל כצנלסון כי היא הנקודה היהודית הראשונה בעת החדשה). במפגשם המחודש של יצחק קומר ומנחמקי השניים דנים ב"דת העבודה" (ביטוי שהודבק לגורדון, אף שהוא מעולם לא השתמש בו). יצחק אומר: "אותם שמרוממים את העבודה עד כדי דת הם עמדו על הקרקע". מנחם משיב לו: "מי שזכה זכה, אבל לא בכוח דיבוריו". המסקנה הציונית של מנחמקי־מנחם ברורה: המעשה הוא העיקר ואין להסתפק בדיבורים. אולם, כדאי לשים לב: "בסוף מפגשם נטל לו מנחם ספר ועמד וקרא עד שנצנצה החמה והתפללו (יחד) שחרית".

מחיאות כפיים

מנחמקי־מנחם "נזדמן לירושלים" פעם נוספת לקראת תום היצירה, בפרק "סוף מעשה". עגנון מסביר כי הוא עלה לירושלים הפעם משני טעמים: כדי "לקנות לו קלשון חדש ולהחליף מסכת במסכת, שהמסכת שהביא עמו מעירו כבר ידע בעל פה". "עם שהוא מהלך בשוק", מדווחים למנחמקי־מנחם על כך שיצחק ננשך ומצבו קשה. מנחם, כמובן, אץ למלא מצוות ביקור חולים. אולם, "עם שעמד אצל מיטתו הוציא הגמרא החדשה להסתכל בה. כיוון שנסתכל בגמרא שוב לא זז ממנה".

תיאור אחרון זה של עגנון מציף אצלי זיכרונות אישיים. חברי מנחמקה היה מקפיד מאין כמותו על ביקור חולים. לפני שנים אחדות שהיתי בבית חולים תקופה ארוכה וזכיתי לעשרות ביקורים שלו. כולל כאלו שהתרחשו כשהוא עטוף טלית ותפילין ומהלך ללא שימת לב למתבוננים בו. בכל ביקוריו כמעט שלא עסקנו בעברנו המשותף או בהווה הכואב. הוא היה נוטל ספר והיינו לומדים במשותף…

עבורי היה נפלא לגלות את מנחם־מנחמקי של עגנון ואת הדמיון בינו ובין הרב מנחם־מנחמקה. גם מנחמקה שלי היה כל חייו איש תורה ועבודה. ידו האחת אחזה בתורה וידו השנייה בעבודה וביסודות תנועת העבודה. רק שילוב שתיהן, כך האמין, יביא את כולנו למחיאת כפיים. אני מתגעגע לקשר בינינו, שהיה אך תמול שלשום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' תשרי תשע"ד, 04.10.2013

"הדבר העיקרי שאדם צריך לעשות זה לחזק את האינטימיות שיש לו עם הקב"ה. להיפתח יותר, להשתחרר". מקבץ שיחות קצרות מאת הרב מנחם פרומן במלאת שלוש שנים לפטירתו

א/

מה זה דתי? דתי זה עמוק! להיות דתי זה להיות עמוק. ומה שהוא עמוק – הוא דתי. הסופר עמוס עוז אמר לי עוד לפני הרבה שנים: "לךָ, מנחם, אני יכול לומר שהספרות שלי היא ספרות דתית". זו שאלה אם הוא צדק לגבי הספרים שלו… אבל זה בדיוק העניין – עומק הוא עניין אלוהי. לכן אני טועם בקפקא יותר טעם דתי מאשר בהרבה ספרי רבנים.

פעם, כשהייתי צעיר, נסעתי לחתונה, ובדרך קראתי אנציקלופדיה מקראית, שהיא כולה מחקר וביקורת המקרא. ראה אותי הרב אביגדור נבנצל ותמה עליי, בענווה האופיינית לו. אמרתי לו: בספר הזה יש הרבה עומק דתי. אבל זה פעם, כשהיה לי כוח להתיר. היום תש כוחי…

זה‭ ‬מה‭ ‬שצדיק‭ ‬נותן‭ ‬לך‭ ‬‮–‬‭ ‬קלילות‭. ‬הרב‭ ‬פרומן‭ ‬בתפילה‭ ‬בין–דתית‭ ‬משותפת‭, ‬2005
צילום‭: ‬מרים‭ ‬צחי

ב/

אדם מכובד שרץ – זה קשה לו, אבל אם הוא בלי גאווה – הרוח נושאת אותו. להיות קל. כך מסתלקים ממך הדינים. אתה מתייסר: אדם מכובד כמוני – איך לא נתנו לי את הכבוד הראוי לי. אם תהיה קל לא יהיו לך ייסורים, לא יהיו דינים.

בשביל זה הולכים לצדיק. בשביל להיות לא רציניים. זה מה שצדיק נותן לך – קלילות. שחרור מגאווה. ענווה. לא כמו יהודים כמוני, שקוראים קריאת שמע ולוקחים כל כך ברצינות את המשנה ברורה והשולחן ערוך. באמת כתוב שקריאת שמע צריכה כוונת הלב. אבל מה זה כוונת הלב? קלילות. שהלב נושא את קריאת שמע שלך.

לא כמו אלו שלוקחים בכבדות את משא הצלב של התורה. שלא תופסים את התורה בקלילות. בגלל זה באה אפיקורסות. בגלל זה רוב עם ישראל עזב את התורה. מה אני צריך? לרקוד את התורה, לקפוץ את התורה. מה שחסר זה פורים. זה מה שמעכב את עבודת ה' שלי.

כבר לפני שנים הצעתי לאשתי לעברת את שם המשפחה שלנו מפרומן לפורים. במקום שיגידו שהרב פרומן נפגש עם ערפאת, אנשי חמאס וכו' – יגידו "הרב פורים". ככה זה יישמע אחרת לגמרי. אף אחד לא ייקח את מה שאני עושה יותר מדי ברצינות…

ג/

ירושלים יושבת על הגבול. פעם זה היה הגבול בין המדבר ליישוב, בין בני התרבות לפראי אדם. היום זה הגבול בין יהודים לפלשתינים. אני זוכר שהייתי מתפלל מנחה במאה שערים, ומשם הולך חמש דקות אל מערכת העיתון אלפג'ר, יושב עם נציג של ערפאת ומנסה לוודא שמה שהם כותבים בעיתון שם זה לטובתנו. זה המקום של מחיאות כפיים, חיבור ימין ושמאל. להיות על הגבול זה מסוכן, אבל שם קורה משהו, נוצר משהו.

גם בית המקדש ישב על הגבול – הגבול שבין יהודה לבנימין. הלב של המקדש, החלקים הכי חשובים – הכפורת והארון – נמצאים אצל בנימין. למה? בגלל שהוא נולד על הדרך. יש בזה יתרון גדול. בדרך אתה לא יכול להיות קבוע, כבול לאידיאולוגיה שלך. אתה חייב להגיב, להתחדש, לזרום. פעם הייתה סיסמה "בכביש אל תהיה צודק, היה חכם!". אם באה מכונית מולך לא יעזור לך לצעוק עליה – "איך אתה נוסע בנתיב הנגדי?!"

תכונת הדרך היא תנועה נשית. הגמרא אומרת "נשים דעתן קלה". בארגון "קולך" לא אוהבים את הגמרא הזאת. רואים בה עלבון לאישה. אבל זה רק בגלל שהן לא לומדות זוהר. בעיני הזוהר זה שבח גדול: היום היא אומרת ככה ומחר אחרת, מה יש? גבר הוא תקוע. אני, כמו שאשתי אומרת עליי, כבר ארבעים שנה אומר אותו דבר. אבל נשים הן לא ככה. כל הזמן משתנות. לפני חצי שעה היא אמרה כך ועכשיו פתאום אחרת… כמה זה יפה!

ד/

אשתי הדסה אומרת שני דברים שלכאורה יש ביניהם סתירה, אבל כמו שאני אומר תמיד על סתירות – חסידים צוחקים מזה!

אומרת הדסה: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא מוצא את עצמו. אם הוא לא מוצא את עצמו הוא לא יכול להתחתן. אבל מצד שני היא אומרת: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא לא מתייאש מעצמו. כל זמן שטוב לך עם עצמך אתה לא יכול להתחתן. אדם לא יכול להתחתן עד שהוא לא תופס את החיסרון שלו. ואני לפעמים מנסח את זה: אדם לא יכול להתחתן עד שהוא מודע לערוותו. עד אז הוא לא מתחתן.

ה/

יצר הרע בשורשו אינו תלוי במה שאתה עושה אלא במניע של העשייה. שורש היצר הרע הוא בעשייה שמטרתה להשיג הישגים, לנכס את המציאות אליי. תאוות ממון איננה תלויה בכמות הכסף שיש לי, אלא במניע הפנימי להשיג אותו. כך גם בתחום המיני: יחסים מיניים שעניינם להשתלט על האישה שאיתי, לנצל אותה לצרכיי – הם יחסים של יצר הרע. אפשר לשכב עם אותה אישה, אבל מתוך רצון להתמסר אליה, להתבטל אליה – ואז זה יצר הטוב. ביאליק כבר שאל: "אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה זֹּאת אַהֲבָה?". האם היא התחברות וקבלה, שאז היא כדברי הלל הזקן כל התורה כולה – או שאתה בא כדי לחטוף ולקחת לעצמך, ואז האהבה היא "הדרך להשתלט על גופו ועל נפשו של האחר" (סארטר).

במובן הזה, גם החשק ללמוד עוד ועוד תורה יכול להיות יצר הרע. ראשוני החסידות התנגדו בחריפות ללימוד התורה המתנגדי כיוון שראו בו חמדנות. רצון להגדיל את האגו, לצבור הישגים תורניים ואפילו רוחניים.

ישנה שאלה מאוד עמוקה אם ניתן ליצור ברצינות, לאורך זמן, ללא יצר הרע. האם אדם יכול לחיות עם אשתו לאורך זמן בלי מניע אישי ואגואיסטי? הגמרא אומרת שכאשר אנשי כנסת הגדולה ביטלו את יצר הרע המיני – התרנגולות הפסיקו להטיל ביצים. הרי המילה "יצירה" ממש נשמעת כמו "יצר הרע". אגיד לכם משהו בשם אבי: בחסידות גור, כשמישהו היה עוזב את הישיבה ומפסיק ללמוד תורה היו אומרים עליו: "פלוני התחיל ללמוד תורה לשמה". הוא איבד את האמביציה להיות רב, להיות דיין, להיות תלמיד חכם, אין לו שום מניע אישי בלימוד – ולכן הוא הפסיק ללמוד לגמרי. האם יש אפשרות בלי היצר הרע? האם אפשר להשתמש בו בלי להשתעבד אליו?

ו/

פעם זקן היה תואר כבוד. "זה קנה חכמה". אבל מה היא החכמה הזאת? אני חושב שכשהייתי צעיר היה לי יותר ידע, הייתי יותר מבריק. כשאדם מזדקן הוא מתחיל לשכוח… הקב"ה נגלה ונכסה, נגלה ונכסה, לוקח ממך את הכוחות הרוחניים שנתן לך בצעירותך. אז מה אני יודע היום שלא ידעתי פעם? לא משהו מסוים, אלא איך שכל החיים הם ממך ואליך, כמו שהשיר אומר "בוקר וערב לך ועליך". כל החיים באים מהקב"ה והולכים לקב"ה, וזה הכיף של החיים, זה הכיף שבחיים. זה מה שיש בחיים, שהכול בא מהקב"ה וחוזר לקב"ה, ושום דבר לא עומד בפני עצמו, לא אוטונומי. גם לא העולם הרוחני, גם לא עולם התורה. הכול מהקב"ה ואל הקב"ה, מהקב"ה ואל הקב"ה.

הדבר העיקרי שאדם צריך לעשות זה לחזק את האינטימיות שיש לו עם הקב"ה, לחזק את הקשר עם מי שנתן לו את החיים האלו. להיפתח יותר, להשתחרר יותר, להתקרב יותר אל הקב"ה. להסיר חציצות.

הפוזה של הצדיקות היא חציצה רצינית. מסתבר שהיא לא עוזבת אותנו עם המוות. מספרים על יהודי אחד צדיק שנפטר. על יד מיטתו אמרו עליו המון שבחים, סיפרו על כל הדברים הטובים שעשה בחייו. ופתאום הוא קופץ ואומר: "הכרוב! מה עם הכרוב?". הוא קם לתחייה! למה? מפני ששכחו להגיד עליו שהוא נמנע כל חייו מאכילת כרוב מחשש לחרקים. הפוזה הזאת לא נותנת לאדם להתמסר לקב"ה. צריך להשתחרר ממנה, לא להיות משועבד לה.

ז/

מה ההבדל בין "מי" ל"מה"?

"מה" הוא שאלה של תוכן, של מהות: מה אתה? אני יהודי, דתי, דתי לאומי, בחור ישיבה וכו'. יש לי הרבה תכנים. גם התכונות שלי, הפסיכולוגיה שלי – הן חלק מה"מה" הזה.

אבל יש גם האישיות עצמה. היא מי שאני. היא ה"מי". האדם הוא לא רק סל של תכונות ומעשים. יש מי שהוא מעבר לכל זה.

לפני שנים נפעמתי מההבנה שהשאלה המרכזית בעולם הדתי היא אם אתה תופס את הקב"ה כ"מה" או כ"מי". בדרך כלל אנחנו תופסים  אותו כמשהו, כתוכן מסוים, כאידיאולוגיה, כעולם ערכים כלשהו. זאת תפיסת ה"מה", שהיא השכינה. אבל לפעמים כל האידיאולוגיה הדתית הזאת קורסת. השכינה בגלות. במצב כזה ה"מי" יכול להציל את ה"מה". בתפיסה העליונה יותר הקב"ה הוא "מי", אני תופס אותו כמישהו, ואז יש התייחסות אישית ואינטימית אליו, והיא מרפאת את האידיאולוגיה הדתית. האמא העליונה שהיא ה"מי" מתקנת את השכינה. ה"מה" הוא הכבוד של ה', אבל ה"מי" הוא מלך הכבוד.

בעולם של החכמה, של הפילוסופיה, התכלית היא לשאול שאלות: מה עשית? מה פשפשת? מה מצאת? מה זה להיות אדם דתי? וכו'. שאלות אלו נשארות לפעמים בלי תשובה, ולכן כתבו גם הפילוסופים היווניים וגם הרמב"ם שתכלית הידיעה שלא נדע. כך. זו באמת מדרגה גבוהה לא לדעת. אבל במקום האינטימי שבו הקב"ה הוא "מי", קיים משהו גבוה יותר. מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה כֶּתֶר לְרֹאשָׁהּ עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסֻלְיָתָהּ.

אצל הסבתא שלי אלוהים היה סבא עם זקן לבן שמסתכל עלינו מהשמים. הפילוסופים בזים לאלוהים הזה של הסבתא. הם טרחו כדי להפוך את אלוהים לתורה עמוקה ונשגבה. העניין שלנו הוא לתת עומק חדש לאמונה של הסבתא. "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'".

ח/

ילפעמים אני חושב שכל התיאולוגיה, כל הדתות, כל הדיבורים בעולם על אלוהים וכו' – נובעים רק מהצורך להסביר את הדבר האנושי האינסטינקטיבי והפשוט שנקרא תפילה.

האדם מתפלל. והוא חייב להסביר לעצמו למי הוא מתפלל ולמה הוא מתפלל ומה הוא עושה, אז הוא קורא לזה בשם אלוהים ובונה עולם דתי שלם סביב זה.

אבל הגרעין של הכול זו התפילה.

——————-

צחוק ושתיקות

עברו שלוש שנים מאז שנפטר אבי מורי הרב מנחם פרומן. הפרסום של אבא בא בעיקר בגלל דעותיו ומפעלו הפוליטי  ותחומים נוספים אבל בסופו של דבר העניין המרכזי שמילא את חייו היה התורה. כל הזמן למד ולימד וחי תורה. ובעיקר – חידש בתורה.

הספר "חסידים צוחקים מזה" הרואה אור בימים אלו משמש חלון הצצה לתורה שהוא חידש בעולם. אין בו משנה סדורה, כי לא הייתה כזאת. אבל יש בספר פסקאות קצרות המעניקות השתקפויות שונות ומגוונות של אותה תורה חדשה. מתוך המילים עולה חתירה בלתי מתפשרת למפגש עם ריבונו של עולם, למגע ישיר וכן איתו. התנועה הזאת מולידה באדם הרבה שאלות, דורשת ממנו גמישות אבל בעיקר הופכת אותו לאדם חופשי וגם צוחק.

מי שרוצה להכיר פנים אחרות של הרב פרומן, תמונה פנימית יותר של מי שהוא היה ושל החידוש שלו לעולם, יוכל למצוא אותם במילים של "חסידים צוחקים מזה", בצחוק ובשתיקות שבין המילים.

יוסי פרומן

הרב יוסי פרומן הוא ר"מ בישיבת השילוב במעלה גלבוע

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב אדר ב תשע"ו, 1.4.2016